"גבר" סינן המג"בניק מהג'יפ "יש לך אש?".
"לא" עניתי, כי באמת לא היתה לי.
"מה? אתה לא מעשן?" הוא שאל.
"לא. לא מתאים לי כל הקטע הזה" עניתי והוספתי "זה עוד יהרוג
אותך".
"הלוואי" הוא אמר.
"מה?!" התפלאתי.
"הלוואי" הוא חזר והדגיש "הלוואי שזה מה שיהרוג אותי. בגיל 40
לפחות ושאני לא אמות פה. כמו כלב. יושב על הכיסא ושומר בש"ג
וצלף ערבי אחד מחליט לנסות את מזלו. ונגמר"
שתקתי. מה כבר אפשר להגיד על זה?
"זה מה שמחזיק אותי בחיים. הסיגריות האלה. אתה רואה" הוא אמר
ושלף חפיסת סיגריות חצי מלאה. "השעה 12 בצהריים יש לי עוד 5
שעות לעבוד פה היום ויש עוד 5 סיגריות. סיגריה לכל שעה. אני שם
בשעון טיימר וכל שעה אני מעשן סיגריה. ככה תמיד יש לי למה
לצפות בהמשך אז אסור לי למות. וגם זה מזכיר לי את אמא שלי
שתמיד אמרה לי להפסיק לעשן."
"אז איך אין לך אש?" שאלתי, כי באמת תהיתי.
"צודק. פאשלה." הוא ענה במבט עצוב. "סמכתי על המצית של הג'יפ
ומישהו השלים ציוד מהג'יפ הזה", המשיך וסימן לכיוון הג'יפ
בעמדת התדלוק.
"מה איתך, אח שלי", הוא סינן לשומר השני לידי, "יש לך אש?"
"לא" הוא ענה בזילזול.
עוד דקה עברה ומיכל הסולר בג'יפ כבר היה מלא.
"תשמור על עצמך" אמרתי לו כשהג'יפ נסע.
חאלם, המג"בניק ששמר איתי סיפר לי שלבחור ההוא קוראים סמי.
"כמו הבורקס" הוא אמר, ואני דווקא חשבתי שזה כמו השווארמה
בקיריה.
"מה אני עושה פה?" תהיתי ביני ובין עצמי.
התיישבתי בכיסא הש"ג מאחורי חומת הבטון וחיכיתי. חיכיתי שהזמן
יעבור.
אחרי שעתיים התעוררתי מפיצוץ עז.
חאלם גם נרדם, אבל הרבה אחרי.
הג'יפ של סמי התפוצץ והתלקח ואיתו כל מי שהיה בפנים.

בתחקיר האירוע אמרנו שישבנו בש"ג, וכנראה שלא ראינו בחושך
שמישהו הטמין מטען בכביש הגישה.
המג"ד אמר לי שזאת לא אשמתי שסמי והחברים שלו מתו.
"מעכשיו", הוא אמר, "שומרים גם בש"ג עם אמר"ל".