כבר שנים שאומרים לי שאני גאון. אבל לא מהסוג השכיח. אני גאון
רגשי. מאז ומתמיד סבלו של הזולת צרם לי. מאז ומתמיד רגשות של
אחרים עוררו בי מערבולות של תחושות עצומות. זה כל-כך קשה להיות
גאון. זה עוד יותר קשה להיות גאון מהסוג שלי.
אני איני נאה במיוחד, וגם איני חכם כגאונים האחרים. איני מוצלח
כאחרים, וגם איני רוצה להיות. כישרוני שטני הוא, שכן בעודי
רואה את הזוגות המתנשקים להם בפארק, אני חש את כל סערת
התשוקות, אני חש איך אצבעותיו של אותו הגבר רוצות לחפון את
אהובתו, אני חש איך האהובה רוצה להתמסר לאותן אצבעות. ואילו
אני הולך לי לבדי ואצבעותיי אינם כמהות לכלום מלבד להמשיך את
התנזרותן בכיסי החשוכים. כאשר כלבלב מהלך לו ברחוב וכולם
חושבים שהוא חמוד, אני נאלץ להישאר עם תחושת התסכול שהוא משאיר
בי כאשר הוא עובר לידי, בתוכי. איכן בעליו איני יודע, אך את
תסכולו אני חש בשיא העוצמה.
חיי לא תמיד היו כך. אני זוכר היטב תקופה מאושרת. תקופה שבה
אהובה גרמה לליבי לפעום, ועם כל פעימה האוויר המתוק של
נשימותיה זרם לתוך ורידי. אני זוכר כיצד החיוכים שלנו השתלבו
במראות ובנופים של חיינו. נראה כי בבואה עגומה ותו לא נשארה לי
מאותה אהבה. את מקומן של רגשות עזים ותחושות שניתן לתארם רק על
ידי טיפוס על ההר הכי גבוה, טפסה אותה הריקנות הנוראה. אותה
ריקנות ששלטה בחיי. איני יכול לשוב ולטייל בפארק. איני יכול
להרגיש את האצבעות הללו מדגדגות את צווארה של אישה שאיני מכיר.
איני יכול להביט לתוך עיני גוזל שכמהה לגרגר לחם. אני יושב לי
בחדרי. נראה לי כי זקנתי. אור צהוב נופל על מיטתי, האור היחידי
בחיי. הקירות זועקים אלי, ואיני יכול להפסיק את הכאב. הייתי
נותן הכול בשביל לחדול פשוט לחדול. כאב חד מפלח את בטני. יללות
הכאב של הילד המוכה שבדירה מעלי מרטיטות את ישותי. ידי רועדות.
לחייג למשטרה לוקח לי כ-עשר דקות. איני מצליח להוציא הגה ושומט
את השפופרת. אנא אני צועק אך את קולי מי ישמע? התסכול אוכל
אותי כתפוח הנאכל ע"י רימות. איני יודע לאן להביט זעקות אימה
ממלאות את אויר החדר, נובעות מהקירות לתוך חלל ראשי. איני רוצה
את כישרוני זה. איני רוצה שכן את בשפיות חיי אני משלם.
 
קומה מעלי מתגוררת אישה, שמה לאה, כבת 50 מלאה וצייתנית. נשואה
היא 27 שנים בדיוק. אך עם בעלה היא לא גרה. הציפורת נטש אותה
למען בחורה דקיקה וגמישה שצעירה ממנו בעשרים שנים. אני לה
לאוזן קשבת ובתמורה היא מאכילה אותי ודואגת לי לבגדים נקיים.
היא אומרת שזה לא טרחה בשבילה שכן היא כל כך רגילה לטפל, שהיא
לא שמה לב כלל שהיא עושה זאת. ואילו אני איני יכול שלא להאזין
לתפילותיה שיחזור המנוול. גם אם התפילות בע"פ הם, וגם אם לא.
אני מניח שאין אנו היחידים ביקום שמצאנו את עצמנו כבולים מכורח
המציאות יחדיו. אין אני חפץ בה במובנים של אישה. אך רגשותיה
ורגישותה מנעימים לי את זמני. ביקוריה אט אט הפכו לאור בחיי.
אני מניח שגם ביקוריה אצלי הפכו לאור בחייה.
בוקר אחד לאה נכנסה לחדרי. היא לבשה שמלה פרחונית רעננה וריח
בושם מילא את החדר. מעולם לא ראיתי אותה כך. שכבתי כעובר
בתחתוני על המיטה הערומה, מביט אל הקיר. המראה היה כה עלוב
שהיא ניגשה אלי ואמרה לי שאני צריך אישה בחיי. מבטי הופנה
מהקיר המקולף לעיניה. היא לא הייתה צריכה לומר לי, אני ידעתי
את כוונותיה עוד שהיא ירדה במדרגות. היא ידעה שאני יודע. היא
הורידה את שמלתה וגופה המבחיל והערום נשכב מאחורי. בכיתי
כל-כך. היא שכבה ופלחי השומן שלה כיסו אותי בחום אימהי. הפניתי
את גופי אליה. פטמותיה הענקיות בשדיה הנפולים העבירו צמרמורת
בגופי. היא עטפה אותי בידיה עד שחדלתי לרעוד. כה חמה ורכה
הייתה. היא הרימה את ראשי ונשקה לפי. נשיקתה כה אוהבת הייתה
שלא יכולתי להפסיקה. באותו היום החלטנו שנתחתן. למחרת היא לקחה
אותי בידי לרבנות.

שנתיים חלפו, לאה טיפלה בי ולבשתי מראה של אדם שוב. כל בוקר
היא הייתה מגיעה עם קערה וקצף גילוח, ומגלחת את זקני. לאחר מכן
הייתה מגיעה עם מגש ותוחבת את הכף הגדושה דייסה לפי. לאחר סיום
הטקס הייתה נחלצת מכותנתה ויוצאת לעבודתה משאירה אותי באותה
תנוחה עוברית שמצאה אותי לפני שנתיים, בתוספת דייסה בתוך פי
שלא רציתי לבלוע. איני מבין כיצד הגעתי לצורת חיים זו, אך אני
מתחיל להתרגל. איני שומע עוד בכיות של ילדים. חושיי כהו כל-כך.
חי אני למענה. אולי מראה אנושי היא העניקה לי אך מבפנים מתי.
איני קם עוד לעשות את צרכי בשירותים. כאשר ביקשתי את לאה להביא
לי סיר לילה. נענתה לי כרעיה טובה ובמבט של כלבלב מוכה עשתה את
מבוקשי. היא הייתה כלואה בתפקיד מזוכיסטי שהגורל הפיל עליה
ואילו אני עזרתי לנבואת התגשמותה להתקיים. אין הסבר לחיי.

מפנה בחיי קרה לאחר 4 שנים של נשואים ללאה. לאה הייתה בת 56.
היא העירה אותי לטקס האכלה שלנו. הביטה לעיני בעודה מחזיקה כף
דייסה. בשורה לי אליך אהובי, היא פנתה עלי. זה היה הסוף
בינינו. כאשר היא אמרה לי שהיא לא יודעת כיצד נכנסה להריון
למרות שאין היא מקבלת מחזור חודשי, הבטתי אל השמים ומעולם לא
אל עיניה יותר לעולם. לא היה זה אשמתה אלה אשמתי. ידעתי שחושי
חוזרים אלי. ידעתי שמשהו בגופי לא אנושי. כיצד היא נכנסה
להריון. הרי מעולם לא שכבנו. דמעותיה הענקיות זלגו על כתפי
הגרומה. לראשונה מזה שנים קמתי מן המיטה ויצאתי את החדר. יצאתי
ומעולם לא חזרתי.

הרחוב קרן אור שהכאיב לעיני. דידיתי לי ברחוב בתחתונים כאשר
מבטים תמוהים עוקבים אחרי. כאב הראש אחל לחזור. אותו כאב ראש
שכל כך הכרתי פער סדק במצחי.

התעוררתי בבית החולים ומעלי ראיתי את לאה. הייתי קשור למיטה
ולא יכולתי להזיז את רגלי. הסיפור שהיא גוללה לפני היה פשוט.
נדרסתי. לאה בבכי בלעה את מלותיה, לא הבנתי עוד כלום. לאחר
יומיים פתחתי את עיני והמילה הבאה ששמעתי היא ,נכה. עצמתי את
עיני. עברו עוד יומיים עד שפתחתי את עיני שוב. מספר רב של
רופאים עמד ממולי ובחן את החבורות שבחזי. הבטתי לתוך עיניו של
הרופא הקרוב אלי. לא היה ספק בליבי שכן חושי המקוללים חזרו
אלי. מחר אני משוחרר ללכת לביתי. כיצד קרה הנס הרפואי הזה?
תשובתי פשוטה. אני לא אנושי ולעולם לא אהיה. מקולל אני בחוסן
נפשי של תרכיז  האנושות ורכב לא ישברני. שנים של צימאון וסבל
לא יחרטו שריטה ברוחי, ובטח לא פגיעת רכב בראשי. דבר קשור בדבר
אך לא קשור בכלום. אין אני יכול לברוח מעצמי. עוד באותו היום
חזרתי לפארק. התיישבתי על הספסל והמתנתי. העולם ברא אותי,
העולם ימצאני.
לא חלפה לה שעה וזקנה התיישבה לצידי. מקומטת ומכופפת. בלתי
אפשרי לזהות בפניה את שייכותה למין האנושי. אפה נפול כחדק
וסנטרה חבר לפני שנים לצווארה. רק עיניה בהקו בצבע אדמדם. סבל
של חיים שלמים ניטף מכל קמט של לחייה. הבטתי לתוך ורידי עיניה.
טוב ליבה ויושרה כיסה אותי ברוך. נישקתיה על מצחה ואמרתי לה
שבקרוב היא תצטרף לבעלה. היא הביטה בי המומה. כל גופה רעד. היא
נאחזה במקל ההליכה שהיה גדול למידותיה, קמה מן המושב ובשצף
רגשות נפלה מרגליה. היא נפטרה כאשר חיוך על שפתיה. אני נותרתי
שם על הספסל. הזמן זרם בנהר החיים של היקום. אני לא הייתי חלק
ממנו. אני צופה בנהר מן הצד, מידי פעם דגיג נקלע לרשתי ואני
נחלץ לשחררו חזרה למים. במשך ימים ביליתי על אותו ספסל. האנשים
קמו והלכו, חלקם לא קמו. עוד מקרים רבים של אושר יצרתי בעזרת
שפתי הנעות ללא תנועה, והברות שיוצאות מפי אך לא מפי הן
נשמעות.
תקופה עברה והשוטרים הגיעו למעני. הואשמתי במוות של עשרות
אנשים. אני מניח שאין האנושות מוכנה לעזרה. ואילו אני ששנים
לקח לי להבין שאין מנוס מתפקידי בעולם ממשיך לתת כתף לאסירים
שמתחלפים בתאי, מבטיחים לשוב אך לעולם לא שבים.