"לך ילד לך
כאשר ציווה אותך אלוהים."


פרק א':
הצטמצם הזמן;
תודעה של זיכרון והסטוריה-
מיד הפריד בינינו מסך עשן,
ולא חלפה הנקודה בה התרחקת;
הנקודה בה הפך היום ללילה.

זיכרון,
עוד צער אחד (באפס זמן),
קפאתי.
זהרת לרגע (רגע שלי! לא שלך)
בחיוך של שלווה.


פרק ב':
הייתי צועק לך אז:
אני אוהב אותך!


פרק ג':
מרחבי בורות פעורים עד
אינסוף, מפני כל גבול
שלא יהיה.
כעיוור הייתי מתהלך,
שמעתי את אהובי קורא בשמי.

בעיניים כמעט מתעלפות
הייתי חוזר על שמך.
אני הייתי החורף
ואתה היית יהונתן הקטן.





- הייתי עשב דל שמת ביום היוולדו,
נשאתי קוצים.


מתי בצמא.