החורף כבר פה

"אני יותר מידי כבולה למציאות" היא אומרת לעצמה, כשהשליכה את
הדף, המי יודע כמה, לגינת הבית המשותף, "שרק לא יציץ מישהו
מהחלון ויתפוס אותי מזהמת את הסביבה",
היא ממשיכה להציק לעצמה.
"מי בכלל ירצה לקרוא את הסיפורים על השכנים האידיוטיים שלי,
הרי אני עצמי לא יכולה לשאת אותם."
מעברו השני של החדר היא שומעת את קולו מבשר לה על בואו של
החורף  לפי האף שלו, שמרגיש לו פתאום קר  מתמיד.
ובאמת ביומיים האחרונים גם לאף  שלה קר יותר.
שרק יהיה יבש לשכנים בחורף הזה.
התיקון של הגג רושש אותה כמעט לחלוטין, היא מהרהרת בדאגה, תוך
שהיא מוזגת מן התה המר ומכתימה את מפת התחרה הישנה.
"בערב אתקשר לשרה להזמין אותה לצפות בסרט השבועי בטלוויזיה, רק
אתמול נדברנו לראות סרט ביחד, וזה לא חייב להיות סרט בבית
קולנוע, לא?!"
היא מביטה לעברו ורואה שכל עניינו - בהפשרת אפו הקפוא.
והקפאון הזה של האף זורק אותה אל הקור של השלג, אל השלגים,
שניטוו אל חייה, ובמיוחד לזה שהגיעה אליו אחרי ניסיונות סרק
למצוא שיטפון במדבר.
כבר מאוחר היה  כשהגיעה להר הקטום, להרודיון וכשהבינה ששיטפון
כבר לא תצליח לראות באותו היום, החלה לטפס מערבה בשאיפה איוולת
להשיג את קרני השמש האחרונות .
"הייתי צריכה להחליף מגבים ולסדר את החימום", היא חושבת לעצמה
בעוד הגשם הניתך מתחלף בכדורי ברד קטנים ועיקשים.
והמכונית שמטפסת  נראית לה כמו עושה צעד אחד קדימה ושניים
אחורה.
נהדר,
להיתקע פה עכשיו, באמצע הכלום, זו בהחלט איננה החוויה לה ייחלה
! !
במראה, מציקה לה בבואתה, ועיניה חודרות, מנסות להבליח את
החשכה, ששאלה לעצמה את הטבע וצבעה את גושי הקרח בשחור,
אוהבת כתמיד.