אתמול פגשתי חייל.
הוא היה מסודר מאוד, מרשים, ייצוגי, ומקסים בהתנהגותו.
הוא אמר לי שהוא משרת בחיל השריון, שאני לא בדיוק יודע מה זה
אומר, אבל זה נשמע קשה. הוא אמר שהוא והפלוגה שלו עושים ימים
כלילות בשביל שאני אוכל לישון בשקט, וששום דבר לא יוכל לפגוע
בי. האמנתי לו.
הוא בכל זאת חייל, והוא זה ששומר על המדינה שלנו, ושום דבר לא
יוכל לפגוע בו אף פעם.

טעיתי.

היום אימא העירה אותי בבוקר, ואמרה לי שהחייל שלי שפגשתי אתמול
עבר התקלות ונפצע קשה. לא בדיוק הבנתי מה זאת התקלות, או מה זה
אומר שמישהו נפצע קשה, אבל היא רק אמרה שהולכים לבקר אותו בבית
חולים.
תמיד פחדתי מהבית חולים. יש שם אנשים מפחידים, וריחות מוזרים,
ובכלל, פשוט לא נחמד שם. כשהגענו, הבאנו לחייל שלי פרחים
ושוקולד, שיוכל לראות כמה אני מעריך את מה שהוא עושה, וכמה אני
אסיר תודה על פעולותיו למען המדינה. החייל שלי לא יכול היה
לראות. הוא שכב במיטה לבנה, בחדר לבן, עם בגדים לבנים, ופנים
לבנות. היו בחדרו המון מכשירים מפחידים שאסור היה לגעת בהם,
וידעתי שהם מה ששומר עליו כמו שהוא תמיד שמר עליי. ניסיתי לדבר
אל החייל שלי, לחבק אותו, לגרום לו לחייך כמו אתמול שראה אותי,
אבל הוא רק שכב שם, עם עיניים עצומות, והבעת פנים קרה ולא
משתנה. שאלתי את אימא מה קרה לו, והיא רק ענתה - "הוא ישן"...
לא האמנתי לה, ידעתי שכואב לו, ידעתי שהוא סובל, אבל לא יכולתי
לעשות כלום בשביל לעזור לו, וזה קרע אותי. עמדתי חסר אונים מול
החייל שלי, וביקשתי בלב שהוא יחיה ויחזור לדבר איתי...

אתמול פגשתי חייל.
היום פגשתי חלל.