[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







או אלמי
/
צרכנייה

בהתחלה היה עמיר, נשיקה ראשונה, עוד מעט 15. תמימה היא לא
הייתה וכבר מהפעם הראשונה מקושרת למערכת יחסים מורכבת. יש לי
רק הבזקים, שיחות טיפשיות עם מבטים עמוקים, בין עיניים
כחולות-אפרפרות וכהות לעיניים ירוקות, ממוסגרות בריסים
ג'ינג'ים ארוכים ורכים למראה, משווים לפניו מבט נוגה. אור קטן
משרה אווירה רומנטית. זו לא אהבה ראשונה. רק רציתי כבר סיפתח.
והיה רונן. פגשתי בו ברחוב, בתקופה של אי שקט, על רקע ההתבגרות
והפגישה עם "השכבות הבוגרות" בצופים. רונן לא היה צופה. הוא
היה שחיין מצטיין, בעל עיניי תכלת ענוגות ועצובות, שיער בלונדי
קצר ומתולתל. חוויות מיניות ראשונות. עוד לא בת חמש עשרה, הרבה
מאוד התרגשות וחקירה, בעיקר מאזור המותניים ומעלה, עם כמה
גלישות. לעולם נפגשנו בחוץ. תמהני כמה אנשים שהילכו ברחובות
השקטים והחשוכים שליד המכון המדעי היוקרתי אשר בקרבתו גרתי,
זכו לגעת בעיניהם בשדי - זקופים ורחוקים זה מזה למעלה מן
הממוצע. שלושה חודשים ונגמר. הוא לא בא יותר.
פעם אחת חזרתי אליו, לביתו, כדי לבדוק מה הגוף זוכר. כשניסה
לנשק אותי, הסבתי את פני, דחפתי את פניו ואמרתי "רונן, לא".
הוא לא התעקש. הלכתי משם ולא חזרתי עוד.
והיה איציק. כרטיס הכניסה החלקי לפעילויות השכבות הבוגרות
בצופים, הגיע יחד עם הזכות להתאהב בכל אותם מתבגרים, הרכובים
על טוסטוסים או אופניים, ארוכי רגליים ושיער, מלאי הורמונים
ומעשנים [בסתר] סיגריות מסוג "קאמל". רק חלמתי עליו, חלוצה
ומדריכה, לאורך השבילים של נחלי כזיב ובצת, במחנות הקיץ, על
המגדל בכניסה לשבט, על הטריבונות בטקסי זיכרון. איציק עם שיניו
המחודדות כשל כריש, לא זיכה אותי ביותר מאשר זלזולו הכן, מהול
במעט שביעות רצון עצמית.
איציק התחלף בשגיב, שהגיש לי מבט מצועף, כמו רואה דרכי, לא
כולל איברים נבחרים, עליהם דווקא התעכב תוך לקיחת זכות לא לו -
זכות ההפשטה בפומבי.
והיה דורון. ערימה של חבר'ה, לא על הדשא, ודורון נגע. בזתי לו,
אבל לא הצלחתי להזיז את ידו, את אצבעותיו שגיששו בחשכת הסרט
אחר חזי, שהיה כעת כבד יותר, נכנע בחלקו לכוח הכבידה. הרגשה
נעימה של לטיפות גנובות.
כל תקופת ההתבגרות לא היה. רק מאוויים מתפרצים ולילות של אי
שקט לא מוסבר, לא מובן עד כאב, או מובן אך מוכחש. לא טוב היות
האדם לבדו.

סוף יב', מגולחת ראש, יצאתי להשלים את מה שהחסרתי כל אותן
שנים. אז היה נח - שבוע של ביתוק בתוליי תודות לידו החסונה,
והרבה ניסיונות אוראליים.
והיה דורון. שוב. דורון נטף אז צוף מיניות מתפרצת, עטור תלתלים
בהירים, בעל עור שזוף ועיניים חומות חולמניות וזאביות כאחת.
תמיד הצעה מפתה עולה מהן: "בואי, בייבי, הדליקי את האש שבי".
בי עלתה התשוקה לנגיעה בכמיהה לאהבה, אך דורון לא הציע לי אלא
את הזכות לגעת בו. זכות מפוקפקת שמימשתי פעמים ספורות, כל פעם
בתחושה קשה - היכן זכותי?
והיה איתי. האם כאן היה עלי להתחיל רשימת מכולת זו? ענוג,
שחום, חלק שיער, צעיר ממני ורגיש עד כאב, כך סבב איתי כאלקטרון
המשתוקק לרדת רמות עד שיוכל לחדור את גרעין התא. קרובה לגיוס
עזרתי לאיתי לרדת רמה אחר רמה, עד שהכנסתי אותו אל הגרעין. לא
מאיץ החלקיקים של המכון היה לעזרנו בהצלחת ביקוע הגרעין אלא
המגע העדין ביותר שהצלחתי להפיק מאצבעות ידי, כשהן מטיילות על
קרקפתו מעוטרת השיער.
והיה גידי. חמש שנים של דיון מתמשך על האושר הגדול הנמצא כאן
או שמא אורב מעבר לפינה ומחכה לאותו יום בו אהיה חלשה, אבודה
או מוטרדת, ליום בו לא אשים לב למהמורות ואפול לבור ואפגע בראש
ואבין כיצד עלי לפעול ומהי דרכי, מהי דרכנו. חמש שנים שמגיע
היה להן להיכתב בנפרד ועם זאת מול הדף, גם חמש שורות הופכות
להיות טרחניות. כאשר התחתן, חשתי שלמה. שלמה יותר מאשר כל רגע
שחלף מאז הפרידה.  
והיה תומר. אחד מהחבר'ה, חבורה ממנה פרשתי בהתנדבות עם סיום
בית-הספר. רק חזר מטיול ארוך במקום רחוק. רק חזר, וכבר היה
בינינו איזה רגש. ניצוץ ישן של גיל התבגרות, של רגשות שעלו
בעבר וירדו ככוכבים נופלים ערב אחד במהירות המתארת טרגדיית
נעורים. רק חזר, והוזמן לדירה. כידיד, כמובן. ידידותינו נמשכה
כעשרים שניות, ותשוקתנו מעט יותר.    
והיה זה שלא היה לו קונדום. הוא רצה אותי, או שמא כל אחת, רק
שאני הייתי שיכורה ורזה, אחרי דיאטה ארוכה ממזון וממגע, והייתי
נואשת. אך לא היה דבר בעולם שיכול היה לומר, או לעשות, שהיה
גורם לי להאמין לו שזיוננו העתידי נטול הקונדום יהיה בטוח.
התפלשנו בתוך תשוקותינו בדירה מצחינה בשיכון, בשכונה נוראה
בעיר דרומית, שמעוררת בי תחושות של דיכוי ושל מוות. חיים לא
יכלו לצמוח מכאן, אך הייתה אפשרות ממשית לפורקן, לו רק היה לו
קונדום.
והיה שי. מיתוס קדמון. פגישתנו החלה בדיון. נושא הדיון: "האם
בגידה שבמחשבה, בגידה היא?" כמעט בנאלי, בהתחשב בגיל (18),
במקום (בסיס צבאי), בזמן (שישי בערב) ובמצב (שני זוגות עיניים
בהפנוט הדדי; זוג עיניים אחד אמור היה להסתכל כך בעיני בן
הזוג, המחכה בבית). כעשר שנים נמשכה מערכת היחסים. רגעים של
כמעט, רגעים אחרים של ריחוק וכמה רגעים של כעס, כמעט שטנה, על
חוסר יכולתנו להגיע למקום בו שנינו נוכל להיות, בפשטות,
מאושרים כמו שדימינו לעצמנו, בנפרד, שהיינו יכולים להיות
ביחד.
והיה עומר. פרחים ופרפרים ואורגזמות. שבר וכעס ושיחות ארוכות
אל תוך הלילה, שהחלו ביוזמתי ואשר במהלכן נרדמתי לא פעם,
מרגישה שגופי מחייבני להפסיק את הטירוף ולהיבלע אל תוך השקט של
השינה. שוקעת אל הסדין ואל מחוזות האין ומפסידה בכך את זכותי
להמשיך בחיים משותפים עם מי שהיה לי עימו רע לתפארת. בכל זאת
נאחזתי בכל זיז פוצע וכואב, נואשת להצליח בחיי המשותפים עימו,
שמעולם לא התבססו על שותפות מלבד העיסוק המתמיד במהותה.  
והיה אלי. שלושה שבועות של ריקוד האחד מסביב לשנייה, במעגלים
מצטמצמים והולכים, בארץ זרה, בבנין אחד, במספר מחשבים ובעשרות
הודעות דואר אלקטרוני. שבוע של שיחות פילוסופיות אל תוך הלילה;
של נשיקות שייבשו את העור וקילפו את הסנטר; של תשוקה כמעט
אלימה שבאה לידי מימוש חלקי נטול חדירה מתוך עקרון, ומתוך חרדה
עמוקה למה שעלול להיות אם ייכנס אלי הרגש שלו; של סיום צורב עם
תחושת כישלון וחוסר הבנה וקושי לחזור אל מועקת הבדידות.
והיה בריטי אחד, שרציתי חצי שנה, והיום אפילו את שמו אני לא
זוכרת.
והיה עומר. מפגש בביקור מולדת. רקוויאם למערכת יחסים כושלת, גם
אם בעלת חיים משלה. כל אותה חופשה, ידענו שכל "זה" חסר סיכוי.
אבל "זה" המשיך הרבה לאחר שקראנו לסוף לבוא כבר ולגאול אותנו
האחד מהשנייה.
והיה תום. ריחמתי עליו. ועל עצמי. צעיר ממני מכמה שנים, חסר
ניסיון ורוצה בכל כוחו החיוור. הייתי אני זו שעשתה את הצעד.
מועדון בעיירה בריטית מלוכלכת, ואני לבד כל כך הרבה זמן שקשה
לי כבר לזכור כמה. והוא כאן, ורוצה. אז נתתי, או לקחתי. אבל,
הקור הבריטי חדר ואיים להחריב אותי תוך 12 חודשים. נתתי והוא
לא לקח. יכולתי רק לומר "ידעתי".
והיה וילו. מערכת היחסים שנשבעתי שלא תהיה לי. בין-יבשתית,
אינטר-גלקטית. שני פרטים חובבי ציפורים ולמודי בדידות, נצמדים
זה לזו מתוך תקוות הנצח, העוברת דרך סיבים אופטיים וטיסות לילה
ארוכות. המתחילה בהיסוס, נמשכת בעוז ומסתיימת בשיחת טלפון.
וההבנה שבחרתי שהאדם הטוב הזה, עם עיני החתול הירוקות, התלתלים
הג'ינג'ים והגוף החלק, נטול השיער הגברי הישראלי המתפרץ ברווח
שבין הצוואר לקרקפת, לא יישאר עמי כי אין לנו מה לעשות עוד
יחדיו.
והיה עומר. הסוף הארוך ביותר שידעתי מעולם. כשרצה, לא רציתי
אני. כשרציתי, לא הסכים לחזור למה שהיה רע לתפארת אף שהזכרתי
לו פעם אחר פעם איך נפגשנו בליל מלילות. כאב הדחייה, הנטישה
והפרידה לא קהה ועד היום, כמי שכדור שפילח את גופה, הכאב שב
ותוקף בחריפות בימים קרים, גשומים או בודדים במיוחד.
והיה איתי. מפגש מקרי ברחוב, עשר שנים אחרי. כמה מפגשי מיטה,
אוהדים ונעימים, כמו חברים ותיקים. בודקים היכן השתנינו -
בגוף, בנפש, ברגש. מה שהיינו פעם מזמן ומה שהיום.
והיה יניב. לא, אני באמת לא רוצה לדבר על זה. יותר טוב כלום
מכמעט.
והיה עמית, אח של, היה נעים. יותר מדי נעים, כי הוא היה אחיו
הצעיר של... ומכר של... שאולי עדיף היה שלא היה מה שהיה. אבל
אני לא מצטערת. הגוף דרש את שלו, ומגיע לו, מגיע לי.
והיה טל. היה חלום נעים של התאהבות. היה מחמיא. כבר בת שלושים
ועדיין מעוררת דבר מה בצעיר. לראשונה הבנתי את מהות ההתבגרות.
חיפשתי לי אדם, לא ילד, להתאהב בו.
והיה אלי. מימוש חברות שעוברת דרך זיכרון הלב ותשוקת הגוף מול
רצון הראש.
והיה רתם. עלינו להיות גאים ביום העצמאות של מדינת ישראל והוא,
היה לו במה להתגאות. לי כבר לא. כיבוי אש המנגל הפריח עימו את
אחרונת התשוקות ואת רתם שבכל זאת המשיך וראה בתקופת העומר זמן
טוב לבחינת עמידותי הנפשית בפני 'עמידתו' הנצחית והקשיחה.
עמידותי עמדה לי. רתם חלף עם ריח הקבב.
ויהי שחר. ואין כאן סוף טוב. זוהי התאהבות של מבוגרות. הוא
נשוי.

לעולם איני מצליחה להבין את אלה שחיים עם כל מערכות היחסים
שלהם בטבעיות כזו, כשהם ממשיכים בחייהם. תמיד נראה שהם "עוטים
פנים", הרי כיצד זה אפשרי שהם מפרידים כך בין חייהם, לבין
ליבם; ומה כל זה אם לא החיים שלהם?
בצרכנייה שלי אין הנחות ואין 'בהקפה'. מה שיש ומה שהיה פרוש
לפניכם כשמיכת טלאים העשויה סיפורי חיים ותענוגות, תשוקות
ואכזבות, רגשות ונגיעות. זו נדונייתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טומבללייקה זה
הסוד, אנשים.
כשכולנו נרקוד
טומבללייקה
(בעירום חלקי,
אם אפשר), הכל
יהיה בסדר.
בייחוד אם בועז
יצטרף.

פוד-אל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/5/04 20:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
או אלמי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה