[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דור הקטנה
/
החלום

"עמית?!" והוא מחייך.
"עמית?" והוא מהנהן.
"אני... אני..." והוא מתקרב, ומחבק.
הרגשה שאי-אפשר לתאר. שמחה שעוטפת, מכסה כמו שמיכה נעימה
בחורף. חיכיתי לרגע הזה 6 שנים. לרגע שבו אני אראה אותו, את
עמית, אחי. תכננתי מה אני אגיד, תכננתי מה אני אעשה, אבל כשזה
קורה במציאות - כל המילים נעלמות, מתפוגגות. הוא לאט לאט
מתנתק, מתרחק, מסתכל, מחייך.

"כל-כך גדלת..." הוא לוחש בשקט.
ואני... עומדת, קפואה. רוצה להגיד שהתגעגעתי, שאני אוהבת. שלא
שכחתי. אבל לא יכולה... פשוט שותקת. מסתכלת. הוא גדל. השתנה.
זכרתי אותו אחרת. הוא היה ילד... עכשיו הוא גבר. הוא גבה,
זיפים קצרים מעטרים את פניו, העגיל באוזנו לא השתנה, והעיניים
הכחולות נשארו עם אותו ניצוץ בוהק. לא כמו שלנו... כבוי.
הג'ינג'ים הקטנים שעל האף נשארו, והכתם לידה הקטנטן שעל החזה
לא נעלם. כל-כך יפה. כל-כך גדול. כל-כך לא אחי...
"עמיתי..." אני לוחשת. "עמיתי-פתיתי..." והדמעות זולגות,
ללא שליטה.
"אל תבכי..." והוא מתקרב. אני מתרחקת במהירות. ללא רצון.
פתאום אני מרגישה זרה. חיכיתי לרגע הזה כל-כך הרבה שנים...
תכננתי אותו לפרטי פרטים. אבל ידעתי בתוכי שככה אני ארגיש...
זרה. לא קשורה. לא אחות.
"מה קרה?" הוא שואל
"אני... אני כבר לא מכירה אותך. אתה כבר לא מכיר אותי". עמית
נאנח, משפיל מבטו לרצפה. אני לא רוצה להרגיש ככה. אבל אני לא
שולטת בזה. זה אחי. חייתי איתו במשך 11 וחצי שנה. עשיתי איתו
הכל... אבל אז הוא מת. והשאיר אותנו פה רק עם מצבה וזיכרונות.
"זה כל-כך קשה בלעדייך".
"זה כל-כך קשה בלעדיכם..." הוא מחזיר.
"עמית... הכל השתנה מאז... שהלכת. השמחה נעלמה, הצחוק כבר לא
אמיתי... כולם כל הזמן בכו, כל החברים שלך רק דיברו עלייך. היה
לנו כל-כך קשה לראות את החדר שלך... עברנו דירה, הרגשתי כאילו
השארנו אותך מאחור, למרות שלא עשינו את זה. עשינו לך חדר משלך,
שכולו מלא רק בתמונות שלך ובדברים שלך. אבל הצחוק בבית כבר לא
כל-כך באמת צחוק... הרוב הוא בגלל שפשוט צריך להמשיך. אבל לרגע
לא שכחנו אותך. אתה יודע שהיו בהלוויה שלך יותר מאלף איש? כל
החברים שלך באו, שזה בערך כל השכבה?"

"כן, ראיתי".
אני משפילה את מבטי לרצפה, דמעות זולגות מעיניי "אני רק רוצה
שתחזור..."

"את יודעת שזה בלתי אפשרי..."
אני יודעת עמיתי. אני חושבת לעצמי. אני יודעת. וזה מה שגורם
לזה להיות עוד יותר כואב. אני יודעת שהחיים שלי נהרסו. כן,
אולי תהיה לי משפחה משל עצמי. כן, אולי המשכתי בחיים. אבל
מאיזשהי בחינה הם נהרסו. כי הכאב לעולם לא יעבור. והחור בלב
לעולם לא ייעלם. כי אתה לעולם לא תחזור... ואז הוא מחבק, חיבוק
גדול, חם, אוהב. אני עוצמת את עיניי ומתרפקת מהאושר של הגשמת
החלום שלי - לראות שוב את אחי.
"עמיתי... רק תגיד לי, למה? למה הלכת?"
שקט. דממה. אני פותחת את עיניי. ומוצאת את עצמי עומדת, בחדר,
לבד, בודדה. ושום דבר לא נמצא שם, חוץ מאוויר, אוויר ואוויר.
ובטח שלא עמית...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"צוויץ צוויץ
- גרסא מתקדמת
לקיצי."

מתוך המילון של
זו שהתקדמה
ל-69, זאטוטה
פסיכודלית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/04 22:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דור הקטנה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה