אני מתעורר. השעה 3 בלילה. אמצע אוגוסט והלילה חם ומהביל. אני
מזיז את הראש ומרגיש איך הכרית שלי רטובה מזיעה. גם הכרית שלה
רטובה. אני שומע אותה מתייפחת בשקט. אני יודע שהיא שוב חלמה
עליו. שוב חולמת עליו. ואני יודע שאני אמור לשנוא אותו, אבל
אני לא. ואני יודע שאני אמור לשנוא אותה, אבל אני לא. לפעמים
אני תוהה אם אני עוד מסוגל להרגיש משהו בכלל.
והיא ממשיכה לבכות אל תוך הכרית. בת זונה. כמו מזכירה לי בכל
משיכת אף כמה אני רחוק ממנה. מעצמי. ואז הכעס עולה לי לראש
ומשתלט לי על המחשבות. דופק לי על המוח עם פטיש חמש קילו. אני
עוצם עיניים לאט ומדמיין איך אני פוסע למטבח, מוציא מהמגירה את
הסכין של הסלט ותוקע לה בלב. ככה. בתחתונים. שתרגיש הבת זונה.
או שאני אגש לשולחן הלילה שלי ואוציא ממנו את האקדח הישן. זה
שקניתי לפני שבע שנים ולא עשיתי איתו כלום. ואז אני אתייצב
מולה ואתן לה את מונולוג חיי. ואשפוך את הכל. אגיד לה שאני
אוהב אותה ושונא אותה ושונא אותו. ואז לירות לעצמי בתוך הלוע.
או... יותר טוב. אני לא אגיד כלום פשוט אסתכל עליה ואשתוק. אני
אירה לעצמי בבטן ולא אוציא מילה. ובהרהורי גסיסה אחרונים אני
אביט בה מבט קודר. שתרעד קצת. ושלא תבין. ואז אולי יהיו לה שני
גברים להתגעגע אליהם?
אני מדמיין איך אני מסתובב אליה ואומר לה לבחור. בו במקום בלי
שטויות. אני או הוא. הרצוי או המצוי. שתבחר עכשיו. פה. במיטה.
שתבחר או שאני זורק אותה בזה הרגע מהבית. בתחתונים. אותה ואת
החתול השמן שלה שמחרבן לי בתוך הנעליים לפני שאני יוצא מהבית.
שתעוף מפה. דבר ראשון מחר על הבוקר אני הולך לסדר החפצים שלי
מחדש. כשאני חוזר מחר הביתה אני רוצה לחזור לבית ריק. וחשוך.
והילדים? שילכו קיבינימט הילדים. שילכו איתה. ולהסדיר עניינים
במשרד הפנים גם צריך...  וחשבונות. ולספר להורים. ולספר
לילדים. ולחברים. וללמוד לבשל. כל כך הרבה דברים צריך.
עכשיו היא פתאום מסתובבת אליי לבדוק אם אני ער. אני נושם בשקט
ומעמיד פנים שאני ישן.
חוץ מזה למי יש כוח לקום מהמיטה בחום כזה?