כשהייתי קטנה מצאתי גור כלב קטן.
אני אוהבת חיות ומיד למראה אותו הכלבלב נמסתי, הוא היה קטן
ומסכן. החלטתי לקחת אותו איתי הבייתה.
כאשר הגעתי הבייתה הסתרתי את הכלב, לא רציתי שאמא ואבא יראו כי
ידעתי שלא יסכימו שאשמור אותו.
אך לאחר כמה ימים סיפרתי לאמא שמצאתי גור קטן, והוא חולה ואני
רוצה לטפל בו. אמא הסתכלה עליי, הייתי אז בת 10, היא אמרה
שאוכל לשמור אותו אך יהיה עלי לטפל בו, להאכיל, ללכת לטיולים
ולדאוג שיהיה נקי. שמחתי נורא, אני כל כך אוהבת חיות! אך לאמא
היה תנאי אחד נוסף - "אל תקשרי אליו יותר מדי, כלב הוא כמו בן
אדם, הוא אינו חי לעולמים ולפעמים הוא גם יכול לברוח". הבטחתי
לאמא שאשמור עליו והוא לא ימות, ולמה שהוא יברח אני אטפל בו
ויהיה לו טוב, ואוהב אותו לתמיד. עברו שנתיים כאשר בכל יום
אהבתי את צ'אנס (זהו השם שנתתי לו) יותר ויותר, הוא היה נאמן
לי ולא עשה יותר מדי בעיות. יום אחד קמתי בבוקר וצ'אנס לא היה
בחצר, השער היה פתוח, כנראה שמישהו שכח לסגור אותו. בכל אופן
חיפשתי אותו במשך חמש שעות אך ללא הצלחה. הייתי עצובה, לא
הפסקתי לבכות, אהבתי אותו ודאגתי לו ועשיתי בשבילו הכל ופתאום
נעלם כלא היה. נזכרתי במה שאמא אמרה לי, וחשבתי על כל מה
שעברתי עם צ'אנס והתחלטי להרהר, האם באמת לא הייתי צריכה להקשר
כל כך? הרי אם לא הייתי נקשרת אז לא היו לי כל החוויות שעברתי
בראש לזכור לתמיד.

התבגרתי ואני עכשיו כבר בת 17, הכרתי בן אדם מקסים, בן אדם שאי
אפשר שלא לאהוב. כשאוהבים מישהו מוכנים לעשות בשבילו הכל.
ידעתי שישנו סיכוי שאפגע, אך האהבה הייתי חזקה מזה, כל יום
הרגשתי שאני נהיית יותר ויותר פגיעה, ככל שהייתי פתוחה לתת
מעצמי יותר, לאהוב יותר הרגשתי שכשהסוף יגיע ארגיש יותר רע.
ולא פחדתי לאהוב, ורציתי שכולם ידעו עד כמה אני אוהבת, ולא
יכולתי.
ואפילו ברגעים קשים לא יכולתי "להעלים את הרגש".
אני פוחדת פחד מוות מסופים. אני שונאת שינוי. הייתי רוצה לחיות
עם האהבה הזו לנצח.
והוא גם אהב, אך אצלו זה לא גבר על הפחד, ואני פוחדת, אני
פוחדת שהכל יסתיים. אך אם זה יגמר תמיד יהיו הזכרונות, ותמיד
כשאחשוב על העבר אחייך, כי לא פחדתי לאהוב.