הייתי חייב להיות ראשון לפני כולם.
להיות היחיד שזוכה בפרס הגדול, היחיד שהצליח לעבור את כל
המכשולים ולהיכנס פנימה. סקרנות? הרצון להצליח? דחף למושלמות?
לא יודע למה, אבל כנראה שבתור זרע הייתי די מוצלח, עובדה שאני
פה לספר לכם על זה.
אם רק הייתי פחות משקיען באותה תקופה חסרת מעצורים אז אולי
הייתי מסיים את חיי הקצרים בהתייבשות על דפנות הציפוי שעל
המיטה. לאיפה נעלמה כל המוטיבציה הזאת?
עד לשירותים אני לפעמים מתעצל להגיע, מרחק של כ-4 מטר אני לא
מצליח להשלים בהצלחה.
הייתי רוצה לחזור להיות זרע עם כל הזרעים האחרים בתחרות הגדולה
לעבר הלא נודע, אבל הפעם אני אשב על הברזלים בצד, אגרור איתי
לישיבה כמה זרעים לא מוצלחים ועצלנים כדי שנשב ונצחק קצת ביחד,
נעביר את הזמן עד ההתייבשות הבלתי נמנעת.
הרי בסך הכל, בגדול, זה מה שאנחנו עושים כל החיים, מוצאים את
הפינה שלנו עם כמה חברים (אם יש לנו מזל אז עם כמה חברות),
מנסים להנות קצת מהחיים עד שנתייבש ונסיים את חלקנו בסיפור.
אם רק הייתי יודע את כל זה כשהייתי זרע.