החושך עטף את הכל...
הם התחילו במסע הרגלי שלהם לעבר היעד.
המטרה : להציב מארב....דבר שבשגרה.
הם התחלקו לשני טורים והחלו צועדים בחסות הלילה אל תוך האופל
המקפיא עצמות.
את הטור האחד הוביל משה המ"מ ועל השני פיקד רוני סמל המחלקה.
הם צעדו בין השיחים והסלעים שבאפלולית הלילה נראו
מאיימים...מסתוריים.
החשש תמיד קינן בפנים - תמיד...אולי יקרה משהו...להיות
מוכנים...

בשל ההפרדה בין שני הטורים נאלצו גם שני החברים, גדי ונחום
לצעוד בנפרד.
אחד בטור של המ"מ והשני עם הסמל...
הם היו חברים מילדות, הלכו לגן יחד ומשם המשיכו לכיתה
א'...חטיבה ותיכון.
היו בני בית אחד אצל השני והכירו זה את זה לפרטי פרטים.
גם בצבא לא נפרדה דרכם והם שובצו לאחר עיקשות לא מבוטלת באותה
היחידה.
עכשיו הם מצאו את עצמם צועדים יחד במסגרת הכוח אל עוד מארב
שגרתי
גדי אמור היה להישאר בבסיס...לשמירה, אולם הוא התעקש לצאת
לפעולה יחד עם חברו משכבר הימים ולאחר לחץ כבד נכנעו המפקדים
ואישרו לו....
הם ידעו את מערכת היחסים העמוקה בין שני החברים - דבר שהיה
ידוע בכל היחידה.
בהתחלה היו שמועות שאולי הם בחורים "עליזים" במיוחד או סתם
נושכי כריות חביבים אך עם הזמן ואחרי שנראו לא אחת עם בחורות
החלו השמועות לדעוך ופינו את מקומן להערכה והערצה מצד כל חיילי
היחידה.

אחרי צעידה קצובה ומהירה הם הגיעו ליעדם והתחילו להתמקם.
העמק היה פרוש תחתם אך בשל הלילה לא היו כל כך יכולים להנות
מיופיו...
אומנם ע"י האמצעים שהיו ברשותם הם יכלו לראות אותו כמו
ביום...לפחות חלקית.
הוא היה נראה קצת שונה....אבל נראה.

הם התפרסו באזור, מסווים את עצמם בשיחים ויוצרים כמין חצי מעגל
דמיוני.
גדי ונחום התמקמו אחד ליד השני...
ככה הם שכבו...בקור ההרים, שעה.. ועוד שעה ועוד אחת...
כאשר שניים או שלושה נשארים ערים והשאר מנמנמים....
בציפייה לעוד לילה קר....ונטול מאורעות חריגים.
היה זה תורו של גדי להיות ער...הוא הביט סהרורי במקצת מסביבו -
סורק את השטח ושולח מבטים לעבר הגיא שמתחתם.

לפתע הוא זיהה תנועה בשיחים....הוא שמע רחש, משהו זז שם...
הוא כיוונן את נשקו לשיחים וברגלו החל בועט בחברו המנמנם.
כולם החלו להתעורר ולהתכונן למגע.. לפתע, פרץ מתוך השיחים חזיר
בר שאלמלא עצרו בעד עצמם ברגע האחרון היה הופך לחזיר-מסננת.
הם החלו לנשום ברווחת הקלה...מרגישים את הלב הפועם בקצב ואת
האנדרנלין השט לו בעורקיהם.
ופתאום בלי אזהרה נשמעה ירייה...או ליתר דיוק צרור.
זה היה בכלל מהכיוון השני...לא מכיוון השיחים אליהם בהם
התמקדו.
המטח השתתק ואז נשמעו זעקותיו של גדי שנפגע מהירי...
הוא נפגע בחזהו ובכתפו.. דם רב  ניגר ממנו.
החובש רץ שפוף אליו בעוד הכוח שגילה את מיקום המחבלים פצח
בהסתערות.
"יוני. תירה מטול" פקד המ"מ.
כך הסתער הכוח על המחבלים, אלו שפגעו בגדי, כשתחושת נקם עזה
מפעמת בהם ובמיוחד בנחום...
לאחר שחיסלו את המחבלים פנו לראות אם כולם בריאים ושלמים...רק
אחד נפקד :
נחום...
כשסרקו את האיזור גילו אותו...נופל ופניו ארצה.
הייתה שתיקה...
שתיקה מעיקה שאומרת יותר מכל מילים גם יחד...
חבר פצוע ואחד הרוג.
הם נשאו את גופת חברם ההרוג וחזרו לנקודה בה היו...בה שכוב היה
גדי...
כשהגיעו פניו של החובש אמרו הכל...
נחום לא נשאר לבד.
מה שהייתה פעולה שגרתית וסתמית ודמתה למין משחק "שוטרים
וגנבים" התנגשה במציאות המעיקה... במוות!
בחדשות דיווחו על נפילתם של סמל נחום ושל חברו סמל גדי.
מישהו כתב עליהם בעיתון :

"היו היו שני חברים... היו יחד בגן , למדו יחדיו בבית הספר ,
שירתו יחד בצבא , נלחמו יחד...
ועכשיו - הם גם קבורים יחד."

חברות עד המוות...