היא ישבה בודדה בקצה הכתה, עיניה הכחולות משוטטות בחדר כמחפשת
דבר-מה. זה לא שלא רצו לשבת לידה או משהו כזה, להיפך, בנים
רבים חיפשו את קרבתה - היא הייתה נערה יפה עד מאוד : שיער שטני
גלי ועיניים כחולות, כמו הכחול שבים. עיניה עמוקות וחכמות. היה
לה גוף משגע שגרם לכל הבנים בכתה להזיל ריר. אבל מה, היא הייתה
"מוזרה". נהגה להתכנס בעצמה ולא חיפשה את חברת האנשים. "רק
שיעזבו אותי בשקט", חשבה לעצמה.
ואכן, לאחר זמן מה, כשנואשו מחיזוריהם העקשניים החלו הבנים
לעזוב אותה לאט לאט והתחילו לדבר ביניהם שאולי היא לסבית או
סתם מוזרה.

היא ישבה שם בקצה החדר, אוזניה שומעות את קול המורה המדברת -
אבל היא לא מקשיבה.מאז מה שקרה היא כבר לא הייתה אותה נערה,
לא! היא לא הייתה אותה נערה שובבה ומלאת שמחת חיים כשהייתה -
הכל השתנה.
מאז אותו יום שחזרה הביתה וראתה את אמא ואבא בוכים.
מאז שסיפרו לה שאחיה הגדול, אותו כה אהבה, לא ישוב יותר
מהצבא.
בהתחלה היא לא כל כך הבינה - מה זאת אומרת שהוא לא יחזור? איך
יכול להיות? היא הרי נהגה להתרפק עליו בכל פעם שחזר מהצבא
לחופשות - הייתה מלווה אותו כצל לכל מקום שהלך בבית.

השנים עברו, והיא כבר גדלה, אבל הריקנות שהרגישה לא התמעטה.
היא פיתחה מין אטימות לסובבים אותה. עכשיו היא ישבה מהורהרת
בכתה, עיניה מטיילות על התקרה...

ואז נפתחה הדלת...
היא הורידה את עיניה מהתקרה והסתכלה לעבר הדלת - לא שכל כך היה
איכפת לה - אבל בכל זאת...
ואז היא ראתה אותו - את ה"תלמיד החדש שאמור לבוא".
הוא נכנס לכתה בהליכה זקופה וניגש למורה.
"אני רוצה להציג בפניכם את בועז", פנתה המורה לכתה, "הוא חזר
אלינו כעת מחו"ל והוא יהיה בכתתנו - אני מבקשת שתקבלו אותו
יפה".
הוא העביר את מבטו על פני כל התלמידים, מחייך חיוך יפה, מבויש
קמעא.
"טוב בועז, שב בבקשה", פנתה אליו המורה.
הוא פילס את דרכו, מחפש מקום פנוי, אבל המקום הפנוי היחיד -
היה לידה!

הוא התקרב לשולחנה והביט לעברה, משום מה באופן מוזר היא הרגישה
שליבה מחסיר פעימה.
זה לא קרה לה בעבר - אבל היא התעלמה, ממשיכה בשתיקתה. הוא
התיישב לצידה, שולף ספרים ושם על השולחן. היא הרגישה קצת מוזר
שפתאום מישהו יושב לידה, כאילו חודר לעולמה הפרטי, אבל זה גם
נעם לה. היא לא ידעה למה, אבל היה בו משהו שמשך אותה, שגרם לה
להסתכל עליו, להתעניין בו.זה לא שהוא היה יפה במיוחד או משהו
כזה, כי אף על פי שהיה בחור נאה, כבר יפים מנו ניסו להתחיל
איתה וזה לא ממש "עשה לה את זה".
"אפשר להציע לך אחד?", שאל אותה כשהוציא חבילת מסטיקים מכיסו.
בדרך כלל היא הייתה מסרבת בנימוס, אבל הפעם היא רק הנהנה
בשתיקה. הוא הושיט לה מסטיק עם חיוך ולחש : "אני רואה שלדבר
הרבה את לא מדברת אז לפחות שיהיה לפה שלך תעסוקה". היא צחקה.
זה זמן רב שחיוך לא עלה על שפתיה.

"תעשי בלון", הוא ביקש. "נראה לך!? אנחנו בשיעור" היא השיבה לו
במבט חושש. "נו...בחייאת" הוא המשיך לבקש עם מבט של גור כלבים
חמוד בעיניים. היא ניפחה את המסטיק, יוצרת ממנו בלון ואז הוא
הושיט את ידו ופוצץ לה אותו על הפרצוף. כל המסטיק היה מרוח לה
על הפנים.
שניהם פרצו בצחוק שקט.
הוא העלה לה את מצב-הרוח והיא בסך הכל הכירה אותו באותו היום.

כך עבר הזמן והם ישבו ודיברו על כל מיני.
הוא גרם לה לצחוק שוב והיא הרגישה איך לאט לאט הוא חודר לליבה
- איך הריקנות שהייתה מפנה מקום למשהו חמים בלב, אבל היא פחדה
להגיד לו, היא לא ידעה איך הוא יגיב, אז היא פשוט המשיכה
להעמיד פנים של "ידידה טובה" וזהו.
הוא תמיד רצה לדעת למה כולם אמרו שהיא מוזרה ושתקנית כשבעצם
התגלתה לפניו ילדה חייכנית עם שמחת חיים. כששאל אותה מעולם לא
ענתה לו, עד שיום אחד כשהיו בביתה היא בכתה על כתפו וסיפרה לו
ה-כ-ל.
היא הרגישה עתה חשופה, כאילו פשטה את כל בגדיה ועמדה מולו,
בעצם, היא הרגישה אפילו יותר חשופה מזה.

הוא הקשיב לדבריה וליטף את ראשה, הצמיד אותה אליו וחיבק. "זה
בסדר להתגעגע" הוא לחש לה, "גם הגעגוע הוא חלק מחיינו אבל אסור
לך לתת לו להשתלט עליהם". היא הנהנה בראשה ואחר חזרה להניח
אותו על כתפו. עכשיו, כך הרגישה, יש לה גם משהו שיסיח את דעתה
מהגעגועים וימלא את ליבה.
יעזור לה להיפתח...שוב.