חושך מסביב, ופתאום בלי שום התראה מוקדמת כאילו כדיי לגרום
לגוף צמרמורת כזו של התרגשות מתפרצת, נדלקים האורות ומסנוורים
את עיניי.
ושם אל מולי גבוה על הבמה הוא ניצב עומד ומיישיר מבט אל תוך
עיניי כאילו הוא שם רק בגללי כאילו הוא שר רק בשבילי.
הקולות הבוקעים מהרמקולים מרגשים הרטט שעובר בגופי מקצות
העצבאות מטה כלפי מעלה נעצר בדיוק באמצע הדרך וההתרגשות שלי
גוברת. מאותו רגע אני כבר לא מקשיבה כבר לא רואה דבר רק חשה את
עצבאות ידיו הקלילות פורטות מעלה מעלה במעלי רגליי כאילו מלחין
שיר חדש ופורט באצבעות נרעדות על קלידים ומיתר.
אחרי שלוש ארבע או זמן שלא ניתן להגדירו של שעות, זה נגמר.
הגענו לסוף.
אני קמה ועוזבת, פוסעת לכיוון הפתח אל היציאה אל הרחוב מנסה
להשאיר את המבוכה מאחור.
ושם מול הפתח עומד מיוזע נרגש מבוייש לא מעז לנעוץ בי מבט
ליותר משניה חפוזה אחת, מתנשם בכבדות ורומז בידו כי לכל אשר
אפנה אעשה זאת יחד איתו.
אוחז בידי ואנו מתחמקים מאורות הזרקורים ומאנשים נרגשים
ומתעלקים.
בלי מילים בלי מגע המתח באויר גובר וכל נשימה מתחזקת ומתחזקת.
הוא שלי עכשיו הוא איתי אחרי שנים של צפייה הוא בא אליי, ואיזה
תענוג איזו רגישות. כמו פרפרים לבנים שעולים ופורחים מבין
עצבאות ידיו כמו תווי נגינה נשמעות לחישותיו.
כמה אהבה, ובאיזו ערגה, שנים של צפייה בתשוקה לרגע אחד של אהבה
אדירה.
ובחושך הוא בא אל מולי ניצב כפי שניצב על הבמה אך פתאום מבוייש
כאילו לא ידע אם טוב או רע אם כדאי להרוס את החלום הנפלא, חלום
שנברא בין שנינו שנים בלי ידיעה.
הוא אוחז בי בשתי ידיו החסונות פורט על כל מיתר בגופי, מעביר
את ידו בין שערותיי ואני מחליקה ידי בשערות ראשו אוחזת בו שלא
יעלם אוחזת בו כמי שעומדת לטבוע בלב ים. משיקה שפתיי לצוארו
ולא מפסיקה להאמין כי החלום הזה הוא באמת אמיתי.
והיום אחרי שנים כה רבות של ביחד, אחרי שנים רבות של יצירה
משותפת, עזבת אותי כמו דבר לא היה בינינו. נשארת נעוץ חזק
בליבי. אני פוגשת אותך בין המילים, צופה בך בלילה בין הכוכבים,
מבקרת אותך אחת לשבוע בין האבנים. מחכה לרגע בו תחליט לקרוא לי
לבוא אלייך ושניפגש בשנית.