[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלי צויק
/
דברים שרואים משם

הדרך מהישיבה אל נינט טייב - וידוי לא שיגרתי של "יוצא".

תמיד הייתה לי בעיה עם יום העצמאות.
לא יודע מה יש בחג הזה, שניקז אליו את התסביכים שלי מדי שנה.
בעצם אני כן יודע. אני מנחש: זה חג חילוני. חילוני לגמרי. זה
לא דומה להבדל הדתי-חילוני בין ללכת בחנוכה להופעה של
"המורדים" או לחגוג בבית עם "מעוז צור" וסופגניות. זה גם לא
דומה להבדל הדתי-חילוני בין לאכול במסעדה כשרה בטיול
חול-המועד-פסח לקבר הרמב"ם, או "לרדת" על קבבים בדרך לפסטבל
טראנס בחוף צמח. יום העצמאות הוא חג שיש רק לחילוני. לחרדי אין
שום לגיטימציה לחגוג אותו. אמנם בבית-ספר יסודי שממומן (איזו
מילה מעצבנת...) מכספי המדינה מקבלים יום חופש, אבל מ"ישיבה
קטנה" והלאה (מגיל 14), הכול כרגיל. נהפוך הוא, מי שמרשה לעצמו
אפילו התפרקות קלה ביום הזה - מרים לעצמו גבה בתמיהה: מה קרה?
חג היום? מה יש?

הייתי חוזר מהישיבה בצהרים, לבית של סבתא. שם אבא ואימא וכל
הדודים שלא עבדו באותו יום, ונהנו מלהסתלבט קצת. אחרי הכול,
אנחנו משפחה "חרדית-לייט", אבא שלי ודודים אחרים היו בכירים
ברבנות הצבאית, למרות האמונה האדוקה, הממלכתיות דבקה גם בהם.
וסבתא שניצלה מהשואה, חגגה את היום הזה ממילא עוד מימי עלייתה
לארץ.  

אני, נופל לאווירת העצלתיים הזו ישר מתוך הפעלתנות המעושה של
הישיבה. מין אקסטאזה תמידית שמעורבת בשיממון מצטבר. משהו שעמוק
בפנים כנראה לא ממש רציתי. מנסה למצוץ עוד קצת מה"מותר לא
לעשות כלום כי היום חג" וחוזר בחוסר חשק אל הספרים והלימוד
הנצחי. זה שלא יסתיים מחר, גם לא בעוד שנה, זה שיסתיים רק בעוד
שבעים או שמונים שנה של חיים.

במבט לאחור, מה לעזאזל הפריע לי לקחת אחר-צהריים אחד של חופש
בשנה? קצת לנקז לחץ, לראות שאין שום דבר מפתה בלאכול בורקס
(אצלנו לא עשו על האש, דתיים-לייט, אבל עד כאן...) ולראות
חידון תנ"ך ואסקימו לימון? לא. התענוג הזה היה שמור לבני-דודים
שלי. כאלו שילמדו אחר-כך בישיבת הסדר ויישארו דתיים לנצח. אני
הייתי אז רדוף בידי העיקרון של "ביטול תורה" אפילו רגע אחד.
ה"סטייפלער" היה לומד גם ברמזור אדום, זוכר?

אחר כך בישיבה גדולה (גיל 16), מתוך השקט של יום הזיכרון היו
מתפרצים הזיקוקים של הר הרצל בדיוק באמצע תפילת מעריב. הייתי
יוצא למעבר הזה, בין אולם הישיבה לספריה, ולוטש עיניים בקנאה
בחבורות הנערים שכבר התקבצו בכיכר השכונתית. הזיקוקים,
המכוניות הממהרות, ההתכנסות הספונטאנית בכיכר, הכול נתן לי
להרגיש ששם, רחוק, איפשהוא מחוץ לישיבה יש מין חג כזה של אנשים
שמחים וחופשיים ורק אני. כמו תוכי בכלוב.

אה, הזיקוקים. כן הזיקוקים... המייצג הזה, המתפוצץ לרגע ונעלם.
אני חושב שאין דבר שהוא רחוק כל כך מהישיבה כמו זיקוקים: מלאי
עניין, מרהיבים, מעלים התרגשות של רגע והתלהבות, מין תחושה
שהעולם מטורף וגדול והכול יכול לקרות, אבל הכול רגעי, בלי
מטרה, בלי מחויבות, סתם להתפוצץ לרגע אחד של תהילה, למשוך
מקסימום תשומת לב, ולהעלם... אני חושב שאולי אין משהו שדומה לי
כמו זיקוקים. טוב או לא? לא יודע, אבל אז, לפני ארבע-עשרה שנה
רציתי להיות עמוק בתוך, לא ליד, בתוך, להתפוצץ בעצמי באיזשהוא
טקס. כל כך אחר הרגשתי, ושונה.  

למה לא רצתי איתם, עם הנערים שהבטתי בהם בקנאה צובטת-לב? למה
לא ברחתי לכמה רגעים כדי להצטרף? אבל לאיפה? איך? סתם אגש
בלבוש מוזר ובפאות ארוכות ואומר "סליחה, אתם אולי יכולים לצרף
אותי לחגוג משהו"? ואם יסכים מישהו לחגוג איתי ארגיש שייך? חלק
מ"עמישראל" של יום העצמאות?




שלוש עשרה שנה מאוחר יותר, יום העצמאות החמישים ושש, אמפי-פארק
רעננה, עשרת אלפים איש יושבים בחוץ. אני מחכה בעצבנות למפיקה
עם האוזנייה שתסמן לי להיכנס. אף אחד בקהל הענק הזה לא ממש בא
בשבילי, אני יודע, הם באו בשביל למחוא כפיים עם מושיק עפיה
ונינט, אני רק המתאבן, אבל בכל זאת, לצאת אל השקט המאיים שרק
עשרת אלפים איש יכולים לגרום, לראות את הפנים שלי מרוחות על
מסכי הוידיאו המדהימים מכל צד. אני יוצא, שר, הקהל מולי,
המפיקה מבקשת הפסקה לזיקוקים. הנה הם! ממש מעלי. לא מעלי,
בתוכי. הם מתפוצצים ברעש היסטרי, אני עומד על הבמה אדיש יחסית
אבל שייך. אני "שם", סוף סוף, הגעתי ל"שם". יותר עמוק מזה אי
אפשר היה להגיע.

טוב, אולי אפשר היה? אולי הייתי יכול להיות מין מושיק עפיה
בעצמי, טוב בסדר. אז לא הגעתי ל"שם", אבל אני הרבה יותר "שם"
מכל אותן חבורות ערסים קטנות שהיום אני יודע שבעצם לא השתייכו
לשום חגיגה, סתם התגודדו בחוסר מעש בכיכר הקטנה של גבעת-מרדכי,
וחיכו למשהו שיפיג את שעמום החג. אז הנה הגעתי. הצטרפתי לעם
ישראל. אמנם בדרך מוזרה קצת, בדלת האחורית, מלווה בספרדית את
ויולי הקובנית ואיטלו הצ'יליאני, אבל למי לעזאזל איכפת? בימת
יום העצמאות! עם ישראל! "חג שמח רעננה!" מושיק עפיה, נינט טייב
ואלי צויק...

אני יורד מהבמה ומצטרף לאחי וגיסתי שמשוטטים בין הדוכנים למצוא
משהו טעים לאחיינים שלי. מין שלווה כזו של משפחה. ההתרגשות
מתפוגגת והראש מתחיל לחשוב, נו אז הגעתי, בסדר, מה זה נותן לי?
מה הלאה? לנסות להגיע למושיק עפיה? נניח שהגעתי. ואז? לברוח
אחרי ההופעה במהירות לוואן מפואר כדי למהר להופעה אחרת שאותה
לסיים לפנות בוקר, ולהתמוטט במיטה כדי לקום לעוד יום של
הופעות? או אפילו להתמוטט בזרועות מעריצה בלונדינית כשאדי
קוקאין מתערפלים במוח, טוב, נניח שזה מה שקורה, זה עם ישראל
שכל כך רציתי להגיע אליו?

את השורות האלו אני כותב למחרת, אחרי שחיממתי את נינט טייב
בעוד במת בידור בחיפה, ובכך הכנסתי את עצמי סופית לפנתיאון
התהילה של עם ישראל בעצמאות 56. (מוזר ששיגעון הסלסה ושיגעון
כוכב נולד הולכים יחד. נו טוב, יש משהו משותף לשניהם - סתם
אופנה חולפת שמצטלמת הרבה יותר טוב מאשר היא באמת. זיקוקים?
מישהו דיבר על זיקוקים?) תודה לרובן גונזלס שממקום מושבו
בהוואנה דחף אותי הישר לחיקה החמים של מסעודה משדרות (ליתר
דיוק לחיקה הקריר ועטור הסטרפלס של הבת הפרחה שלה, בת
העשרים...) "לאס מנוס פר אריבה, לאס מאנוס פאר אבאחו", עוד קפה
מגעיל בחדר אומנים - ואני בדרך הביתה. רוצה לאכול משהו מבושל,
לישון יומיים, ולקום לשקט של כפר בסיציליה...






זו הבעיה כשאתה מגשים חלום. ביום שאחרי אתה קם ריק כזה, פתאום
אין לך בשביל מה. חלומות צריכים להישאר חלומות. במציאות? לאביר
על הסוס הלבן יש ריח נורא מהפה, והסוס עצמו מחרבן בערמות בכל
מקום ובכל הזדמנות. במציאות גם אם יש מליון בקהל, אתה לא רואה
יותר רחוק מעשר השורות הראשונות כי ה"ספוטים" המזעזעים
מסנוורים לך את העיניים. במציאות עם ישראל הוא אוסף של אנשים
משועממים שמסתובבים בין דוכני הנקניקיות-בחמש-שקל בפארק של
רעננה, במציאות? הזיקוקים הם סתם רעש היסטרי שמסיח קצת את דעתך
מהבוץ היומיומי שלך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"איך מבדילים מה
של מה?
לפי הצבע?"







תימני מרכיב
מכסים לקופסאות
עם הסלטים של
שבת


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/04 12:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלי צויק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה