הלוואי שאני לא חולה
כי הידיים שוב מאדימות לי
ואני יודע שזה הסימן.
כמו שאצל נרקומן הווריד מתנפח שנייה לפני שהמזרק חודר לתוכו,
זו הדרך של הידיים שלי לדרוש דיו. ואני כבר לא יכול לסרב.
ואני לא בטוח בכלל שאני רוצה לסרב. אבל אני פוחד שוב.
אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא שייגמר לי הדיו.

שיפסיקו להופיע לי תמונות בראש.
שאני אראה רק את הפסים האלה בכל הצבעים,
שמקרינים בטלוויזיה כשיש תקלה בשידור.
שיופיעו להם פתאום נקודות השלג המעצבנות האלה בשחור ולבן.
כביש אספלט אינסופי מואר משני צדדיו בפנסים שמאירים בכתום.
ומסביב הכל שומם.

גבעות של חול ומדבר שקט. דבר מלבד זמזום טורדני של עמודי חשמל
שמעבירים ביניהם מתח גבוה. אבל היכן הם?
או אולי זה הרעש שמלווה את נקודות השלג השחורות לבנות
שמשתלטות לי עכשיו על המוח.
והכביש הזה מתמשך. והוא מוביל לאנשהו.
אבל אני לא מצליח להתרכז כי אני לא מסוגל לחשוב על כלום מלבד
הזיכרון שמציף אותי, מלטף לך את הרגליים ואת מכווצת את שרירי
הירכיים וסוגרת אותן על שלי ואני מעביר אצבעות על שלך עד
ששנינו
מרכיבים צורה מופשטת.
והמבט שלך חודר לי דרך הגרון, מקשה עלי לבלוע, משבש לי את קצב
הנשימה שגורם ללב שלי להלום מהר כל כך עד שנדמה שהוא עצר
מלכת.

ואת כל כך יפה.
והפה שלי מאבד תחושה כשהוא מרגיש בשפתיים הרכות והחמות שלך.
ואני כל כך אוהב לנשק אותך.

הלוואי שאני לא חולה.
ואני ממש מתגעגע אלייך עכשיו.