היום הייתי בטרבלינקה, ואני חושב שהתחלתי להבין.
כל הזמן זורקים לנו מספרים - אלפים, רבבות, מיליונים, והמספרים
נכנסים, מסתובבים ונשארים. אבל כשעמדתי בטרבלינקה בין אלפי
האבנים התחלתי לתפוס.
אתה עומד בין אלפי אבנים, כשכל אבן מסמלת קהילה - כפר, עיר,
עיירה.
אני מסתובב בין שבע עשרה אלף המצבות - יער של אבנים, שנראה
שאין לו סוף ואין לו התחלה, וחושב שמאחורי כל אבן יש מאות
ואלפי שמות.

היום הייתי בטרבלינקה, ולא בכיתי. כמעט כולם בכו. בכו על
יקיריהם, בכו על העם, בכו על העולם. אפילו השמיים התחילו לבכות
בטפטוף אפור-אדיש. ואני לא בכיתי.
רציתי לבכות. לבכות על בני עמי, על מליוני אנשים כמוני שנרצחו
רק מפני שהיו יהודים.
רציתי לבכות על העולם שנתן לדבר כזה לקרות. על אלפי הקהילות
שנמחו מעל פני האדמה, שבין מצבותיהן הרהרתי.
רציתי לבכות על הילדים שהתייתמו, ועל האמהות שנותרו לבדן. על
כל אלה שנאלמו דומם.
רציתי לבכות. ולא בכיתי.
היום הייתי בטרבלינקה.

הקטע נכתב בזמן מסע לפולין, אוגוסט 2003