"לאן אתה הולך?"
"נמאס לי."
"ממה נמאס לך?"
"נמאס לי שכל הזמן אני צריך לעמוד כאן בשבילך ואני סתם מתייבש
בשמש."
"אבל זה חשוב..."
"איזה חשוב? אני צריך לעמוד ולחייך לאנשים שבכלל לא שמים לב
אליי רק כדי שיראה כאילו נחמד כאן."
"נו... בחייך... אתה עושה את זה כבר עשר שנים..."
"ונמאס לי. עשר שנים ונמאס."
"אל תלך."
"למה לי? במילא לא יצא לי כלום אם אני אשאר."
"גם קודם לא יצא לך כלום ונשארת."
"עשיתי לך טובה. עכשיו נמאס לי. יש לי אישה, היא בהריון.
ובמקום להיות איתה אני תקוע פה איתך."
"אתה רוצה משהו בתמורה?"
"בתמורה?"
"כן. בתמורה לזה שאתה פה. חסר לך משהו בבית?"
"האמת... שמעתי שיש לך כרם יפה."
"כן. הענבים שלי הם הכי מתוקים באיזור."
"אז אני רוצה אשכול ענבים."
"ובתמורה לאשכול הזה תשאר?"
"אם כל יום תתן לי אשכול ענבים אחד, אני אשאר לעוד יום. טוב?"
"מתקבל על הדעת. אשכול בכל יום."

"איפה האשכול?"
"נגמרה העונה. מצטער."
"אז אני הולך."
"אל תלך. תשאר. אני יכול לתת לך עגבניות אם אתה רוצה."
"יש לי בבית."
"אז מה אתה רוצה?"
"שמע, נולד לי ילד... אולי איזה בגדים נחמדים בשבילו?"
"אין לי."
"טוב. אז אני הולך."
"חכה. יש לי משהו בשבילך."
...
"מה אני אעשה עם חתיכת סלע?"
"היא מנצנצת כשקרני האור פוגעות בה."
"אז מה?"
"זה הולך להיות הלהיט החדש עכשיו."
"איזה להיט חדש בדיוק? מה אפשר לעשות עם זה? אי אפשר לאכול את
זה או להלביש על מישהו. זה סתם סלע."
"זה לא סתם. זה סלע מנצנץ ומיוחד. אתה תראה שבקרוב לכולם יהיה
כאלה. למי שיהיה הכי הרבה הוא יהיה הכי חשוב פה."
"אתה חושב?"
"אני בטוח."
"טוב. אז תן לי את הסלע."
"אני אחתוך לך פרוסה ממנה. כל יום תקבל פרוסת סלע מנצנץ."
"ואם תגמר לך הסלע?"
"אז תהיה לי עוד אחת."
"טוב. אז אני מסכים."

"תגיד, אתה עובד עלייי?"
"מה?"
"מה 'מה'? אתה מחלק פה לעוד אנשים מהסלע?"
"לא. רק לך."
"באמת?"
"כן. רק לך. אתה היחיד. למה?"
"איך זה שלשכן שלי יש פתאום אותן פרוסות סלע בדיוק כמו שאתה
חותך אותן?"
"תתעורר, לכל העולם כבר יש."