(טקסט שנכתב ע"פ הצילום "ונוס")

כשאני עומדת לידה אני מרגיש ריקה, חלולה. כאילו חסר לי משהו
שישלים את הנשיות שלי, כאילו לידה אני צריכה הוכחה שגם לי יש
רחם ושחלות ושגם אני אישה, כמו ונוס. והיא, מושלמת ככה, היא
הונוס הענוגה מציורי השמן ברנסאנס, ענוגה ושופעת כמו סמל פריון
בהיר וצבעוני, ואפילו כשהיא לובשת לבן על לבן, על עור בהיר
ושיער בהיר היא נראית כמו קשת. ואני, שאמורה להיות מאושרת על
כל גרם שנושר לי מהבטן, פתאום מרגישה כמו אתנה שעסוקה במלחמות
עטויה קסדה וחרב חורזת מזמורי קרב. והיא, קרן שמש שכזאת עמוסה
בחבילות של אהבה לכל יצור חי, שולחת קרניים חמימות ויומיומיות
וזה נעים. היא לא יודעת, או שמא יודעת טוב מאוד שהיא רק צריכה
להיות איתי באותו החדר ונופלת לה עוד לבנה מהחומה האיתנה של
העיר שלי, שהופכת פתאום לפארק שעשועים ענק. היא כבר יכולה
לספור בימים מתי תהפוך לאם, לחלק ממשפחה שיצרה ואני שוב אביט
מהצד בפליאה בחיים חדשים שקורים לנגד עיני ושוב תדהים אותי
עצמת האהבה והכוח שיש לה. והיא, תצחק כמו בכל יום ותדבר בקול
מתוק ומתיילד לתינוקת שלה ותהיה עסוקה בחיתולים ובקבוקים
ולפעמים אני לא אבין למה היא מספרת לי על מבצע של מוצר שני
חינם ואני ארגיש צעירה מדי או מבוגרת מדי.