דמיינו עיניים בורקות, מבט מפולבל, שיער סתור, התנשפות, נשימה
עמוקה, שוב התנשפות, חיוך ענק שובבי... לא, זה לא מה שמוחכם
הכחול הוזה כרגע. תחשבו שנית ותבינו... מי שלא ראה פני אישה
בצאתה מחנות בגדים ושקית עמוסה בכל טוב בידה, לא ראה אושר
אמיתי מימיו.

רבות ומגוונות הנאות החיים, ונבחר לטעום מכולן - החל מאהבה
וכלה בשוקולד - אך סקר קטן יוכיח - שופינג היא ההנאה הגדולה
מכולן. תשאלו אותי ושכמותי מה החלום הרטוב שלנו ונאמר: להיות
כמו ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה: - כרטיס אשראי ללא הגבלה, שנוכל
לקנות מכל הבא ליד, מקסימום נוסיף בהצנעה שאנחנו מוותרות על
בברלי הילס לטובת חווית קניות מרגשת ומענגת בקניון רמת אביב או
שנקין.

חלקנו לא מתעוררות מהחלום, ולמרות שכרטיסנו מוגבל יותר ממחסום
בעזה, נלך סהרוריות ונגהץ אותו כאילו אין מחר. לנצח לא יעבוד
עלינו ההגיון הפשוט של בנימין פרנקלין: "מי שחוסך דולר מרוויח
דולר". אכן, טבועה בנו ה"שופינגמניה"- מחלת הקניות.

מסתבר שזו מחלה לכל דבר, ממש כמו שפעת: מומחים קוראים לה
אוניאומניה (כאורך המילה כך גם קושי המחלה) - הפרעה נפשית
בצורת קנייה כפייתית שגורמת לחוסר אונים אמיתי מול הדחף לקנות
עוד ועוד. מי שהקניות משבשות את חייו שיקום ויודה - אני קונה
אובססיבי.

מעדות ראשונה, אספר לכם שהמחלה אכן קשה. והגמילה? כמעט בלתי
אפשרית. כמו שהפסקה פתאומית של מנת סם לנרקומן תגרום לקריז, כך
הטלת וטו על פנקס הצ'קים עלולה להוביל לתגובות נפשיות קשות כמו
הפיכת ארון הבגדים על פיו ("הכל זבל, אין כאן מה ללבוש"),
וטלפון אימפולסיבי למסעדה הכי יקרה בתל אביב כדי להזמין טייק
אוויי.

כ"שיוויוניסטית" אמיתית, התקשיתי להודות, אך המינוס התופח
בכיסי ובכיס חברותיי הנשים אילץ אותי להסכים לתמונה המרה
שמציגה הסטטיסטיקה: נשים מתמכרות יותר לאוכל ולקניות, וכשהן
מתמכרות ההתמכרות שלהן קשה ומסוכנת יותר מזו של גברים. החוקרים
טוענים שהסיבה היא פרופיל נפשי וסיבות גנטיות שונות ומשונות.
יש מקצינים, כמו ד"ר בשם טוביה לרר, שלפיו נשים הנוטות להתמכר
"הן נשים אינפנטיליות שאינן לוקחות אחריות על חייהן". אני
אומרת שיירגע לו הדוקטור מהקללות! יש מחקרים נגדיים שמראים על
עלייה משמעותית בקנייה כפייתית בקרב גברים. חוץ מזה, בידי
דוגמאות לא מעטות על "מתמכרים לחולצה" ממין זכר, הפושטים כארבה
על חנויות הבגדים, מדושני עונג מפלרטוטי המוכרות (או המוכרים,
תלוי בנטייה). הללו מזהות את ניצוץ הביזבוז בעיניהם וממירות
אותו מיד לשקלים מצלצלים בקופת החנות.

בין גברים ונשים ומה שביניהם שכחו החוקרים גן חשוב אחד- הגן
הישראלי. אם נולדתם ישראליים , תהיו נגועים בשופינגמניה מלידה.
הישראליות שידרגה את מחלת הקניות וגילתה את המבצע. כן, בארץ
זבת חלב המבצע הוא הדבש: "קני 2 חזיות קבלי מסטיק עגול במתנה",
"קנה 4 חפיסות שוקולד, הוסף תשעים שקלים וקבל קילקול קיבה".
הישראלי שבנו גורם לנו לרוץ אחוזי תזזית בין מכירות חיסול של
מוצרים שאנחנו בכלל לא צריכים, מביא אותנו להיות מאושרים
מתחושת "קיבלתי הנחה, אקנה עוד שלא יישאר לאחרים", ומתענג על
סיטואציות : "עשיתי עסקה לא נורמלית- דפקתי את השוק".

"אכול כפי יכולתך עוד היום כי מחר נמות". זה המוטו. מהות
גורלנו כצברים בתרבות צריכה קפיטליסטית הממכרת אותנו לביזבוז.


אומרים שהכרה בבעיה סוללת את מחצית הדרך לפתרון. אך האמת היא
שכמו בכדורגל, המחצית השנייה מעייפת יותר, ולכן- נוסיף ונקנה,
נפזר כספנו ולבסוף נצדיק ב"היינו חייבים, זה היה במבצע".

אולי בגלל שהחיוך למראה השקית התפוחה שווה את זה.

אולי בגלל שכדרכם של מכורים אמיתיים, אנחנו משכנעים את עצמנו
שהכל בסדר ומשתיקים את הדיסוננס.

ואולי בגלל שלכסף אין ריח, כך שהביזבוז נעשה יותר נוח...