עמדתי בגשם, בקור, הטיפות היו גדולות ועבות, כאילו נצברו
בעננים במשך שנים, הרוח הייתה חזקה ונשבה מכל הכוונים, ואני,
אני עומד במרכז שום מקום כשכל הגשם עובר דרכי, מרגיש את הקור
עובר דרך עצמותיי. איש לא הגיע לשם בספק אם גם אי פעם יגיע,
השמש לא ניראה כאן כבר מזמן...

הרגשתי שרב רק כשהייתי ילד, כשהעולם היה חמים ונעים, בגן הייתי
מזיע, הייתי משחק ונהנה, היה חם ואהבתי את זה. כשגדלתי קצת
התחיל השרב להעלם והיה נעים לתקופה ארוכה, לא היה חום לוהט רק
חום אבל אחרי כמה זמן התחיל להיות בחום משהו קריר... מעל לשמש
היו עננים שצבעם היה בהיר, לבנים, כבשים לבנים ויפים, אך עם
הזמן שחל לו העננים הלבנים הפכו אפורים ואחר כך שחורים וכיסו
כבר את כל השמים. השמש נעלמה לה... איתה גם החום... כל מה
שנישאר זה עננים שחורים בשמים כחולים קודרים. ועכשיו יורד גשם,
הוא לא מפסיק לרגע קט, יורד ומרביץ לי על גופי.

במקום שבו אני נמצא אין תחזית הכול פתוח. בכל רגע יכול לעבור
מישהו ולשנות הכול, בכל שניה יש את האפשרות שמישהו יבוא ויגרום
לעננים להיות אחרת, שיפסיקו לדלוף, הם עדין ישארו שם כי מרגע
שהם מגיעים אין לאפשרות לחזיר אותם חזרה, הם ילוו אותי עד
ליומי האחרון. יהיו ימים שאולי הם יפסיקו ויהיו ימים שהם בטח
ימשיכו אבל מה שבטוח שהם תמיד ישארו, אין דרך חזרה כשהעננים
באים.

כשאני מביט על העננים לפתע אני רואה השתקפות, את ההשתקפות שלי
בהם! הם נראים ממש כמו מראה אבל לכל ענן יש את הצורה שלו ואני
לא יודע איזה ענן הוא הענן שאני רוצה כרגע.

מאחורי מציץ לו פתאום מישהו, גבר. הוא ניראה מוזר, לא ברור, יש
לו חיוך מקסים אבל לא רואים את הפנים שלו, אחרי מספר ימים שהוא
כבר כאן העננים מפסקים עם הגשם החזק ומורידים גשם שקט, כמעט
ועוד רגע והם מפסיקים להוריד גשם, והקור הופך לאט לאט חמים,
והגבר הזה גורם לי לחשוב שאולי זה הוא! אולי זה זה שיעצור אותם
כבר! ובדיוק כשהכול ניראה כל כך אדום אני מסתובב ופונה לשלום,
ובשמים יש רעמים חזקים כאילו ששוטפים הכל בלבן ותוך שניות אני
חוזר לגשם הנוראי והבודד, עומד בסופה ללא מחסה, ללא הגנה,
ממשיך לחכות שהכל יפסק, ממשיך לחכות שמישהו ימצא אותי שם.

כשהיה שרב לא הערכתי אותו מספיק, לו סיפרו לנו על הגשם הזה
שאני נימצא בו עכשיו! כניראה הם ידעו שאם הם יספרו אז הם
יקדימו את בואו של הגשם הזה. אומנם קר עכשיו, ומאוד רטוב
וכחול, והדבר היחיד שיש אדום זה השפתיים האדומות, שלי. רק הן
נשארו אדומות ואף האדימו עוד יותר. ככל שהקור גובר האדום
מתחזק, וכשאני מביט עכשיו בקור המקיף אותי אני מוצא בו גם
חמימות משונה, מין ידיעה שלא ברורה כל כך אם היא שווה את זה,
עולה השאלה מה עדיף היה להישאר בשרב ובחום או להיות עכשיו בקור
ובגשם...?! אני מניח שבשרב, שבחום, להרגיש את הגוף נישרף ובוער
מאדים עד שכבר לא יוכל יותר, לא חושב שיכולה להיות תחושה יותר
טובה מזו. גם מהקור אפשר להגיע למצב הזה, אך הדרך לשם ארוכה
מאוד, לא ברורה, בלי שום כיון מוגדר, המחיר שלה עולה בכל השרב
שהיה לי, וכרגע נישאר לי עוד קצת שרב, עם הזמן הוא נעלם ואני
לומד לחיות עם הקור הזה כשבתוכי חם.

אני מביט ישר ומולי נעמד איש חדש, הפעם ייקח לעננים הרבה יותר
זמן עד שהם יפסיקו לדמם, אבל אני כמעט בטוח שכשהם יפסיקו ייקח
להם המון זמן עד שהם יפצעו שוב. מה שנישאר לי זה לקוות שהפעם
הם ירפאו לעולם. בינתיים... קר!