ברגע זה ממש אני מרגישה שחורף.
הגיע הזמן. העצים שבחוץ מרשרשים ומשמיעים את קול הרוח, והיא -
דוחפת אותם בעדינות ימינה. שמאלה.
מדי פעם יוצאת השמש ומראה לנו את המתרחש בחוץ - ירוק ואפלולי,
פשוט ומרגיע. קול המכוניות מהכביש המהיר נבלע בקול הדממה
הרועשת הזו, ואני נושמת - ומוסיפה לאותה ההרמוניה. פנימה.
החוצה.
אני אוהבת את החורף. כל מה שקשור אליו; אני אוהבת את הקור
שמגיע פתאום במשב מרענן של אויר צח, אויר שמריח כמו גשם, רוקד
לו לפי מנגינת שיר הערש המרגיעה שמתנגנת בחוץ.
אני מרגישה שלווה. מניחה ראש על יד פרושה וצופה בנוף, בסרט
היפהפה שרץ מולי מאחורי מסגרת החלון. חיוך נפרש על שפתי כשאני
שוקעת במחשבות על שמיכות חמות שתייה חמה וקול הגשם הדופק על
חלונות וגג הבית הקטן שבו אני נמצאת כשאני בורחת.
הרוח שורקת והתקרה חורקת, קול רדיו דועך ונשמע מדי פעם מאיזה
חדר מרוחק. אנשים שצוחקים ושרים איתו.
אבל הכל הרחק ממני. אני כבר לא כאן. אני עפה לי בין צמרות
העצים, נוגעת בעננים, עוצמת עיניים, מריחה, שומעת ועפה.