בשעה שתיים בצהרים, שלט ברחוב שרב כבד שהטיל אימה על מעט
האנשים שהעזו לנסות לצאת החוצה מבתיהם הממוזגים. הרחוב כולו
היה מעולף מחום, ושמש מרושעת טפחה בגסות בזרועותיה של האישה
השמנה, המתולתלת, שהעיפה מבט עצבני בשעונה והגבירה את קצב
הליכתה.

היא ידעה יפה מאוד את החוקים הקבועים במשרד הנסיעות אליו
התכוונה  להגיע, שייסגר באחת בדיוק, ושוב לא תהיה לאף אדם
ההזדמנות להיכנס לשם בשביל לתכנן תכניות, לדמיין מסעות ארוכים
לצד האפל של העולם או נסיעה מאורגנת לפאריז, או לרומא, להתפעל
מן הנופים שיראה המדריך, ללכת אחריו לכל מקום ולהאמין לכל
מילה. האישה המזיעה לא נתנה להרהורים האלה לפלוש למחשבותיה
לזמן ממושך מדי ופינתה מקום רק למחשבה אחת: "היא מוכרחה להספיק
להגיע לפני הסגירה". כשניגבה את אגלי הזיעה שיצרו פסים ארוכים,
רטובים על מצחה, עלתה פתאום במוחה מחשבה מפחידה בעניין תוקף
הויזה שלה. את הויזה שכחה בבית המוצל, אבל עכשיו כבר היה מאוחר
מדי בשביל לחזור. והיא המשיכה ללכת במהירות, מתנשפת מן המאמץ.
תמונות הרחוב חלפו על פניה במהירות מסחררת: בתים, עצים, אנשים,
והיא המשיכה והמשיכה באותו הקצב, עד שנעצרה פתאום, באופן מוכני
כמעט, מול בניין בית ספר אזורי בעל סורגים כחולים. האישה טיפסה
על ערמת חול גבוהה ליד הבניין והציצה פנימה. ברווח שבין
הסורגים יכלה האישה להבחין במגרש כדורסל ענקי ובבניין בית הספר
הגבוה שהיתמר לשמיים בגאוותנות. צלצול חד וצורמני בקע פתאום
מתוכו  והאישה נרתעה לאחור כשנחילי ילדים בתלבושות אחידות,
פרצו מן הבניין החוצה, מזמזמים בקולי קולות.

שתי ילדות בנות תשע, היו הראשונות שדחפו בכוח עצום לגילן לדעת
האישה, את  שער בית הספר ויצאו החוצה אל הרחוב, קרבות אל האישה
שידיה נתלו בסורגים הכחולים ונעליה חפרו בתוך החול בקדחנות
עצבנית. הילדה מימין אחזה בתיק בית הספר בידיה ולא תלתה אותו
על הכתפיים. מדי פעם הניחה אותו על האדמה כדי לנשוף בהבל פיה
על ידיה שהאדימו משפשוף הידית ונאנחה. שערה היה צהוב בהיר, ואת
לחייה עיטרו נמשים כהים שנדמו לאישה כמו נקודות שחורות של
לכלוך. היא הייתה קצת יותר גבוהה מהילדה השניה, לכן הייתה
צריכה להתכופף ולהרכין את ראשה כשדיברה עם הילדה השניה ששערה
השחור היה אסוף בגומייה ורודה. היא לבשה חולצה צהובה שעליה
הודפס בצבעי כחול לבן כוכב ענקי ובתוכו היה רשום באותיות זהב
גדולות שמו של בית הספר, שהייתה מתוחה מתחת למכנסי ג'ינס
שחגורה שחורה לחצה אותם בכוח לבטנה.

הילדות קרבו אל האישה, עד שיכלה להבחין בקולותיהן העליזים.
המנומשת הניחה את ילקוטה על האדמה, שפשפה את ידיה וקולה היה
צרוד מהתרגשות כשאמרה לחברתה: "לשרון כהן יש כינים". אישוני
עיניה של הילדה השניה התרחבו בתדהמה. "איך את יודעת" שאלה.
המנומשת הרימה את תיקה, וחייכה חיוך ערמומי.
"ראיתי" אמרה בגאווה. "ישבתי מאחוריה בשיעור מתמטיקה וראיתי.
כל הראש שלה מלא". הילדה  השנייה נגעה בשערותיה בחשש. "אם
הייתי יודעת" אמרה חלושות, "הייתי עושה אבו עגילה או משהו, ולא
באה רק עם קוקו". את שאר הדברים  לא הצליחה האישה לשמוע כי
הילדות כבר התרחקו מטווח שמיעתה, דוחפות זו במרפקיה של זו ומדי
פעם נוגעות בשער ראשן בחשש. האישה המשיכה לעקוב אחריהן עד
שנעלמו מעיניה, אז ניגבה את מצחה ולחייה מן הזיעה, הוציאה
מתיקה שפתון מוזהב, טישו ומראה בעלת מסגרת פלסטיק ירוקה,
ואיפרה את עיניה. היא העמידה את המראה מול פניה וצבעה בהקפדה
דייקנית את שפתיה שהיו סדוקות מן השמש. כמה מהאנשים שעברו ליד,
נפנו להביט בה בפליאה, והיא הרכינה את ראשה במבוכה, מיהרה
לעטוף את השפתון בניירות הטישו ולהחזיר אותו ואת המראה לתיק
הצד השחור. אחר כך ניערה מעליה את החול שדבק בשמלתה והמשיכה
ללכת עד שנעצרה שוב מול סופרמרקט ענק, והחליטה להיכנס לקנות
לעצמה בקבוק מים מינרלים.

הדי צחוקן וקולותיהן של הילדות עדיין הדהדו באזנייה, כשנכנסה
פנימה, אימצה לעצמה עגלה קטנה והחלה מסיעה אותה הלוך חזור,
חולפת בין מדפי ממתקים, חלב, בשר וגבינות עד שנעצרה לבסוף ליד
מדף התמרוקים. על המדף העליון מצד שמאל עמד בקבוק לבן ועגול
עליו צולמה דוגמנית דקיקה וחייכנית כשהיא שוכבת על מיטת שיזוף
ומציגה לראווה רגליים בוהקות, שזופות וחלקות. ידיה מטופחות,
ארוכות, היו צבועות בלקה אדומה, והיא אחזה בעדינות בבקבוק
מיניאטורי לבן, אותו בקבוק שצילומה עיטר את גבו. מעל צילום
הדוגמנית היה רשום באותיות גדולות שחורות: "מסיר שיער טבעי".
האישה הביטה בעניין בדוגמנית המחייכת. היא נגעה בבקבוק בזהירות
והפכה אותו לצד השני. על התווית הצהובה בצידו השני של הבקבוק
היה כתוב: "שעווה קרה תעניק לרגלייך מראה טבעי וחלק.  הרכב
השעווה מבוסס על טוהרת חומרים טבעיים, חום השעווה מרכך את שורש
השערה ומקל על תלישתה. הקפידי לשטוף את האזור בסבון לפני
השימוש, ערכי מבחן רגישות על משטח קטן". האישה הכניסה את
הבקבוק הלבן לעגלה, והמשיכה לחקור במוצרים אחרים שצדו את עיניה
על המדף.
כשהגיעה לקופה הניחה את המוצרים על המשטח השחור והקופאית
תקתקה.
האישה קנתה:"מסיר שיער טבעי (בעל קרם לחות מיוחד), סבון
תמרוקים נוזלי (עדין וריחני), קרם הזנה לידיים, רקם לכף הרגל
(מונע יובש וצמיחת עור גס, מונע הזעה ותורם לשיפור הרגשתך
הכללית), מסיר שומנים ולכלוך לבית (שלוש פעולות באחד), ו"ציק
צאק" - תכשיר מיוחד, פרי פיתוח תאילנדי לפתיחה מקצועית של צנרת
וסתימות. האישה הוציאה את ארנקה מתיק העור השחור בשביל לשלם
לקופאית.
תיק העור השחור של האישה מנה: "ארבע ממחטות טישו לבנות, שני
צרורות מפתחות אחד לבית והשני לרכב שנמצא בדרך כלל במוסך,
כרטיס אשראי ויזה זהב, פנקס שיקים עם כתובת ומספר טלפון של
הדירה הקודמת, אגורות בודדות שנערמו בתחתית הארנק, גלויה ישנה
עם נופים  אקזוטיים מרותי קדוש שבה היה רשום  באותיות מקושקשות
שניכר בהן החיפזון של הכותבת: "אנחנו עושים כייף חיים פה, איך
אצלכם?", חבילת סיגריות קאמל ומצית זיפו מוזהב, תשלום ארנונה
בסך 287 ש"ח, קבלה על משכורת יולי ברוטו, פלוס החזר נסיעות
ואש"ל, גלולות מיקרוגינון ישנות עוד מהתקופה שלפני הדיאפראגמה,
שתי תמונות פספורט מצולמות בשחור לבן בהן נראית האישה מחייכת
אל הצלם במבט ביישני, ועוד תמונה אחת, גדולה וצבעונית שבה
נראית האישה כשהיא מניחה את ראשה על כתף בעלה, שיערה המתולתל
מכסה את פניה ורק אפה מציץ מבעד סבך התלתלים השחורים. בעלה
נראה בתמונה כשהוא מפנה את ראשו הצידה אל כתפו הפנויה, עיניו
החומות מביטות בצלם בפליאה, ופיו פתוח למחצה.
הקופאית הכריזה על המיר וביקשה לארוז את המוצרים בשקית, אבל
האישה בעלה את רוקה כשאמרה בקול צרוד: "לא צריך זה ייכנס הכל
בתוך התיק".


כשהגיעה האישה למשרד הנסיעות לבסוף, הייתה השעה כבר חמישה
לאחת, והיא צנחה בעייפות על הכורסא הירוקה הנוחה שלמול הסוכנת,
פניה דביקות מזיעה, האיי ליינר מתחת לעיניה, מרוח ומשווה להן
מראה של תשישות וחולי, וניסתה ליהנות מן המזגן שצינן מעט את
גופה הקודח מחום.
הסוכנת שקיבלה אותה הציעה באדיבות כוס מים וגם  הכינה קפה עם
עוגיות טעימות. אחר כך דיברה עם האישה על לונדון ופריז במחיר
חבילה אחת כפי שקבעו מראש בטלפון, סיפרה על המוזיאונים
וההצגות. במיוחד הזכירה מוזיאון אחד נפלא של מאדאם משהו טיסו
או טאסו, הסוכנת לא הייתה בטוחה בשם, שבו מוצגות בובות השעווה
של האנשים החשובים בעולם. הסוכנת הראתה לאישה תמונות מן
המוזיאון ואמרה: "את תשתגעי מזה, תאמיני לי. אני הייתי שם עם
בעלי ושנינו היינו בשוק מאיך שהבובות האלה שם ממש מסתכלות
עליך, כאילו שהן רואות באמת. לפעמים זה ממש מפחיד. לפעמים פשוט
בא לך ללחוץ להן את היד. לפעמים את נתקלת באת מהן ואומרת:
"סליחה. את קולטת את הקטע? את נתקלת בבובה ואומרת סליחה".
והסוכנת פרצה בצחוק צווחני וטלטלה את ראשה בהנאה. אחר כך עברו
לדבר על הכסף והאישה ניסתה להתווכח קצת כשנקבה הסוכנת בסכום
המדויק. אבל נכנעה מיד כשהסוכנת הרימה מעט את קולה.
היא פתחה את תיק העור השחור והכניסה את ידיה, מגששת אחר תחושת
החמימות, המחוספסת הנעימה של הארנק. ידה נגעה בטועות בכל מיני
פצים קרים ומוזרים וצמרמורת לא נעימה חלפה בגופה. היא נתקלה
במשהו מסתורי. קטן ועטוף בנייר טישו. היא הוציאה אותו וגילתה
את השפתון המגולגל בתוך הטישו שהיה כעת מוכתם כולו בצבע אדום
כמו דם מפצע שנספג בתוכו.
"אני לא מצליחה למצוא את הארנק" אמרה לסוכנת בקול חנוק. "תחפשי
שוב" הציעה הסוכנת מאמצת לקולה חסר הסבלנות נימה של אדיבות
מעושה. "בטח החבאת אותו מתחת לכל הדברים האחרים"
האישה כיווצה את גביני עיניה בניסיון להיזכר מה עשתה בארנק
לאחר ששילמה לקופאית בסופרמרקט.
קמטי דאגה נחרשו במצחה כשניסתה לשחזר האם החזירה אותו לכיסה
בטעות. היא נברה בתוך כיס השמלה אבל הארנק לא היה שם. היא
ניסתה שוב את כל מוצרי הקוסמטיקה שקנתה, ולא מצאה אותו שם.
הסוכנת חייכה במבוכה ואמרה בקול שקט שהאישה הבחינה היטב בנימת
הכעס שהסתננה לתוכו: "לא היה לך שם הרבה כסף אני מקווה". פניה
של הסוכנת הקדירו מול חיוורונה של האישה שמיהרה להשפיל את ראשה
במבוכה, קימצה את אצבעותיה על השפתון וניסתה להעלות בראשה את
המקום שבו השאירה את ארנקה.
אימה גדולה נקוותה בבטנה, אימה שהלכה וגדלה ושפרה את גרונה
כשהבינה שאיבדה אותו לנצח.