שוב נסחפתי אל תוך המצב שבו
אני מדמיינת את הרע מכל קורה ושוב זה קורה
אני נשכבת על הרצפה קורעת מעליי את בגדיי
מתפתלת על הרצפה, תולשת את שערות ראשי
מתחילה לשרוט בציפורניי את בשרי משייפת את הסכין
החדה על עורי החשוף, מתגלגלת... דמעות ודם
נדבקים אליי לכולי ואני אבודה.
אני מרגישה שאני תמיד איכשהו חוזרת למצב הזה
אי אפשר להצביע על גורם אחד שמכניס אותי לתוך
זה, וגם אי אפשר להצביע על גורם שיוציא אותי.
אני מרגישה שאני מאבדת את זה, מאבדת את עצמי תחת
נחשול שחור וערפילי ואינני מסוגלת לצאת, נאבקת
מנסה לנשום, אך נשטפת עם הגל בסופו של דבר,
נותנת לגופי הזרוק לזרום אתו אל ים הלא נודע.
נדמה לי כי אפילו הדברים שאני כותבת נדושים ועלובים
וכאילו אני לא מחדשת, לא לעצמי, לא לעולם.
אני לא מיוחדת, אני לא היחידה שעוברת את זה, אני לא
שונה מכולם, אני סתם שרון, שרון המדוכאת... שרון
שלא יכולה לעבור יום בלי לדמיין את עצמה תלויה או מדממת
למוות או יורה אל תוך רקתה.
אני מסתכלת אל תוך המראה ורואה את הדמות שאני מתעבת
יותר מכל ובא לי לנפץ את המראה עם ראשי, בא לי לבכות
לתוכה. המוזיקה נותנת לי משכב חם בינתיים, עד שארפא,
עד שאוכל להסתדר בעצמי, אני הולכת לאיבוד והפעם לא
השארתי פרורים מאחוריי בכדי לחזור על עקבותיי...