היא עלתה לבמה. מלבד חושך עמוק וכמה אורות בודדים לא ראתה דבר.
רק הרגישה את פעימות ליבה. הייתה דממה. היא חיכתה.

השיר החל מנגינותיו, גופה החל לזרום לצליליו. היה זה כמו
קונצרט מדהים... גופה היה כעשרות כלי נגינה המפיקים צלילים
הזורמים, המביעים... נפשה ניצחה על הכל, הייתה כמגנט למאות של
עיניים רואות, קורנות. והיא ידעה את זה.

זה היה מושלם, ההרמוניה המדהימה של מילות השיר וגופה שניגן את
צליליו. רוח הייתה על פניה ואינה חשה דבר מלבד העמוק והחשוב.
בשביל זה היא חיה, בשביל להביע. והיא יכולה... במיליון דרכים.

שטה כברבור על הבמה. שלה בלבד הייתה.
בכל אצבע ואצבע, בכל תנועה ותנועה היה משהו. מן חוזק בלתי ניתן
לעצירה, להסבר.
אנרגיה שהגיע בפנים, עוצמה עמוקה שעשתה לה טוב.

השיר החל נרדם, נעצרה באיטיות, מבין שטף התחושות פינתה מקום
לסוף. היא נעצרה. לאט לאט פסעה לקדמת הבמה. צעדים קטנים.
עיניה לקהל וליבה אליו. הם אהבו את זה, וגם הוא.