מיומנה של תל אביבית מתחילה

תל אביב. עיר האורות. חופש, מסיבות, ים, יצירה, ריגושים
לרוב... אנשים יפים לבושים במיטב האופנה. מזעזעת ככל שתהיה.
ואני גם פה. כרגיל, מנסה למצוא את מקומי. נורא מתיש הצורך הזה,
למצוא את מקומי. בכ"כ הרבה מקומות כבר ניסיתי למצוא את מקומי,
בכ"כ הרבה מקומות רציתי להיות שייכת. בית אמא (ואבא), גן
הילדים, ביה"ס היסודי, חטיבה ותיכון, עבודות שונות ומשונות,
תנועת נוער, צבא, לימודים גבוהים, תחנת אוטובוס, מסיבה פה
ופסטיבל שם. פעם חשבתי שהעולם מתחלק לשני זנים של אנשים, אלו
שבטוחים שהעולם נולד יחד איתם, נכנסים לכל מקום בדלת הקדמית
ובשיא הטבעיות, מיד מרגישים בבית, מדברים בקול רם, שופעי בטחון
עצמי. ואילו הסוג השני הם אלו שנכנסים בדלת האחורית, בשקט בשקט
דרך החלון של השירותים הם מציצים, בוחנים, מחליפים מילה פה,
מילה שם, עם כל מיני אנשים שעוברים במסדרון. רק אחרי שדיברו
כבר עם כל מי שנמצא בבית והתקבל אישור בכתב עם חותמת של משרד
ראש הממשלה, אישור המודיע באופן רשמי כי הינם רצויים ואף
חביבים בעיני כל הנוכחים, רק אז יעיזו לצאת לסלון. לשבת עם
כולם, אולי אפילו לדבר בקול רם - איזו תחושה משכרת, להסתובב
בחופשיות בין כתלי הבית, להגיע למצב של התנהגות טבעית. והנה,
אך נתקע היתד במרכז השטיח, נאלצים אנשי הדלת האחורית לעבור
דירה. הסיבות שונות ומשונות אך משמעות המעבר ברורה. שוב להציץ
מחלון השירותים, שוב לפסוע בשקט, על קצות האצבעות, להביט
בעיניים פעורות מסביב, לגמוע כל פרט, לחשוב עליי ועל האחרים,
לתכנן טקטיקת התקרבות ולחכות, ולהתאפק ושוב לכעוס על החברים
מהזן השני, שהגיעו אחרי וכבר יושבים בסלון עם כולם. ושוב לנסות
להבין איך הם פועלים ואיך אצליח אני להיות כזו, למרות שניסיתי
כבר המון פעמים.
קרוסלה. מעגל קסמים. הראש שלי מסתובב. איפה השרירים שפיתחתי
בעלייה הקודמת להר? אין איזו מיומנות שצוברים? זה לא אמור
להעשות יותר קל עם הזמן? והנה, אפילו הבאתי חבר, שיעמוד לצידי.
עוזר? ככה, לא ממש.
כ"כ הרבה אנרגיה אני מבזבזת על לתפוס את מקומי. אפשר לומר שזהו
מאבק חיי. זה אמור להפסיק מתישהו? אולי לבית אבות אכנס כבר
בדלת הקדמית. מעניין אם כולם מרגישים ככה.
מעניין מה עובר בראש לאנשי הדלת הקדמית, אם זה פשוט שק שלם של
תחושות ומחשבות שנחסך מהם? כי הרי, כשמרגישים שייכים חושבים
פחות, כבר לא צריך להתאמץ כ"כ ולנתח כל דבר, להסתכל מסביב בשבע
עיניים, אפשר פשוט להשען אחורה ולהרגע.
לפעמים, ממש לעיתים רחוקות, מתגנבת לראשי המחשבה שאולי עדיף
ככה. אולי זה עושה הכל יותר מעניין, האתגר שמתחדש שוב ושוב,
מהשירותים לסלון. וכל פעם סלון אחר. אולי אם הכל היה כ"כ מובן
מאליו החיים היו פחות מעניינים. אולי הייתי מגיעה לפחות מקומות
או מעריכה אותם פחות. אולי אולי אולי...
נהדר מחשבות הבדיעבד האלה. כשאני תקועה בחוץ, מנסה בכל כוחי
לפתוח את הדלת האחורית, שמתמלאת חלודה ועושה המון רעש, כשאני
שם, שום דבר לא מנחם. הכל נראה חסר סיכוי כל פעם מחדש.
אומרים שככה זה בחיים. אז אומרים.