"Water - the secret of life. These three atoms, two
hydrogens and an oxygen, are connected together to create
one of the most influentive materials in nature. Since the
beginning of time, life and death are in the hand of water.
Great wars were fought over it. Great civilizations raise
and fell because of it. The whole..."

"די עם זה! מספיק!", נשמעה צעקה בכתה. כנראה שזה הייתי אני.
"כולכם, וכל המשפחות שלכם, מכורים לנוזל הנוראי הזה!" הטחתי
בפניהם של הכתה והמורה ההמומה. כולם בהו בי בכל מיני דרכים
שונות ומשונות. רק הסרט הלימודי שהוקרן המשיך, כשהיא מדברת על
חשיבות המים בעולם.  "לי נמאס! אני מתחיל להיגמל ממים,
ולטובתכם כדאי לכם להצטרף אלי"!
יצאתי בדרמטיות רבה מהכיתה. לא יודע למה יצאתי מהכיתה, לא באמת
כעתי עד כדי כך. אבל אחרי יציאה כזו דרמטית, אי אפשר לחזור
לשיעור. חוץ מזה, הסרט הביא לי הארה חשובה מאד.

מצבי קשה. ידעתי את זה. כמו כל בני האדם, גם אני הייתי מכור
כבד למים. צרכתי כמות גדולה של מים, שחולקה למנות רבות במשך
היום, אם לבד מכוס או מפחית, ואם באוכל. כמו כולם, ידעתי גם
שאם אני אפסיק בבת אחת, אני אמות. לכן, החלטתי להשתמש בשיטה,
שעומדת בסימני שאלה רבים, אבל, לצורך המקרה הנוכחי, היא נראתה
לי השיטה הטובה ביותר.

"לא אמרת שאתה נגמל במים"? שאל חבר שלי.
"גמילה הדרגתית", אמרתי לו. "גמילה הדרגתית."
"בחייך, נראה לך שאפשר להפסיק בבת אחת? אני אמות!"
החבר הנהן בהבנה, והלך לדרכו. כשאני חושב על זה עכשיו, אני לא
בטוח שהוא הנהן בהבנה. נראה לי יותר כמו צחוק מאופק. טוב, נו,
אני בטח סתם מדמיין.

יום חמישי לגמילה. בוקר, מוקדם, לקראת ביצפר. אני כבר מנסה
לצרוך שתי כוסות מים פחות ליום, ומחר אני אוריד עוד אחת. היום
אני גם לוקח תפוח לביה"ס, כי בביתי תמיד שמו דגש על כך שפרי זה
בריא. מצד שני, פירות מלאים באותו רעל נורא, ממנו אני מנסה
להיגמל. הייתי צריך למצוא דרך להוציא את המים מהתפוח, כדי שאני
אוכל לאכול רק את החלק הבריא שלו.

עשיתי מה שכל אחד עושה. פילחתי מנוע מהמשאית של תנובה שעמדה
בדיוק ליד הקיוסק ופרקה סחורה, ושמתי אותו במקום המנוע של
מכונת הכביסה. כמובן שניתקתי ממנה גם את הצינור שמאפשר כניסה
של הנוזל הקטלני. שמתי בפנים את התפוח, והעברתי את המכונה למצב
סחיטה. ואז עוד פעם - אף פעם אי-אפשר להיות בטוחים מדי.

"מזה הדבר המצומק והחום הזה שאתה אוכל?" שאל חבר שלי.
"אתה לא מזהה תפוח כשאתה רואה אותו?" שאלתי.
"אתה בטוח שזה אכיל?" הוא שאל.
"אכיל? בטח! זה גם הרבה יותר בריא מהתפוחים שאתה אוכל - שקי
המים האלה."
שוב, הוא הנהן בהבנה והלך.

אני כבר כמעט לא שותה מים. אני כבר בכוס אחת ליום. ניצלתי את
ההזדמנות כדי לעבור למון בריאות - אני אוכל שלוש ארוחות
מסודרות ביום, שמורכבות, בין השאר מפירות, בשר, פירה, אורז,
לחם וממרחים שונים. כמובן שכל אלה עוברים ייבוש כולל במכונת
הכביסה.
היום הרגשתי בפעם הראשונה את תחושת הצמא שציפיתי לה - צמא כבד
כזה, עם סדקים בגרון וכאב-ראש. כזה שאומר "אני רוצה מים! אני
צריך מים!" אבל זו תופעה שכל אחד מרגיש כשהוא מנסה להיגמל. אבל
אני איש עם כוח רצון - אני אשתדל מספיק ואעבור את זה.

זהו. אתמול בערב שתיתי כוס אחרונה של מים. על הזיכרונות של
הכוס הזו אני אתרפק במשך שארית חיי, כשאני אזכר בתקופה ששתיתי,
ושבה לא הייתי צמא כל הזמן. אבל אין לי ברירה - אם אני רוצה
להיגמל מהסם, לחיות כמו שצריך - אני צריך לעמוד בקריז הצמא
שהסם הזה עושה לי. אני חייב לעמוד בזה.

כבר כמה שנים שאני חי בלי מים. אחרי כמה חודשים כל הקטע של
הצמא והכאבי ראש עובר, ואני מרגיש מצוין - יותר טוב מתמיד.
סיימתי כבר צבא (משום-מה הקטע של "נגמל ממים" מוריד פרופיל.
הגשתי עצומה בנושא, והיו בה בערך שלוש חתימות. שלי ועוד שתיים
שזייפתי). היום אני עובד כאיש מכירות בפירמה גדולה, ועובר בין
בתי-ספר ומרצה להם על הסכנות שבמים. ובכל-זאת, זה עדיין קשה
לראות כוס מים קרה, רעננה, שקוראת לך... שתה אותי... שתה
אותי...