הסיפור שלנו, ושל הסלבריטי החדש שנולד לישראל מתחיל בעצם, לפני
הרבה זמן, בטרם עידן ה"כוכב נולד" בו כל ילדון עם מדים ופאפי
אייז זוכה בתואר תוכנית העשור בטקס נלעג שזוכה ברייטינג בגלל
בנות שש עשרה אינפנטיליות. הוא מתחיל אי שם, בעולם שקט ושליו,
בין הרים וגבעות... (לא, זה לא "דירה להשכיר".) בבית לחם. מקום
פסטורלי ונעים, עם יחידות דיור, בריכה קיבוצית וחדר אוכל עם
טבחיות רוסיות שיודעות לבשל עוף בדובדבנים. (יאמי!) דויד,
גיבור סיפורינו, היה נער בשנות העשרה המאוחרות לחייו. הוא היה
בהחלט מה שניתן לכנות החתיך של הקיבוץ, עם זוג רגליים שריריות
וחיוך ממיס. (ושכחנו את הפנים המחוטבות, והאף הסולד... גררר!)
כל הקיבוצניקיות בריאות הבשר השזופות עקבו אחריו כשהלך לבריכה
וקפץ ראש (בימים האלו, הוא היה היחיד שידע לקפוץ ככה, חוץ
מאיזה אחד, פלטי פן ליש, שהיה האקס של אשתו לעתיד). הן גם
התנדבו להביא לו את ארוחת הבוקר שלו, כשרעה עם הכבשים. אבל
דויד, שרמנטי שכמוהו, לא שם לב לנערות אדומות הלחיים. הוא היה
עסוק עם הכבשים שלו, שסיפקו לו הרבה תעסוקה (כל הזמן, פק"ל,
מישו אחר בא לטרוף אותן, דוב, אריה, ק-בוע).
אבל דויד, על אף היותו נער נאה מאוד, סבל מתסמונת אחים גדולים,
והיו לו שבעה. השלושה הגדולים, היו ממש בלתי נסבלים, הם נחשבו
לעשירון העליון, לאליטה, לאלה ששכבו על הגדר, והם גם אלה
שקיבלו רשיון ומימון של הטסט על העגלה המשפחתית (דגם 360 לפני
הספירה)
הם יצאו עם בחורות עד מאוחר,והם גם אלה שקיבלו צו 8 ויצאו
לחזית. (אחד היה בסיירת מט"כל, חתיכת גבר, והשניים האחרים סתם
ג'ובניקים)
דויד, שהיה טיפוס לוחמני וחמום מוח, די הצטער שהוא נשאר כתמיד
עם הכבשים. הוא שיחק עם הרוגטקה שלו בינתיים, ודמיין שהוא הורג
פלישתים. יום אחד, קרא אביו של דויד לדויד, (אוף,איזה משפט
עילג) ואמר לו: "קח את הצידה הזאת ותן אותה לאחים שלך, הנה כאן
יש פיצה עם אנשובי, וכאן בצד זה הקוסקוס המפורסם של אימא שלך
עם הרוטב, תזהר שלא יישפך, ותמסור להם ד"ש ונשיקות."
"אבל אבא," אמר דויד, "איך אני אגיע לשמה? לעמק האלה יש רק קו
אחד של מטרופולין ואגד, והוא יצא לפני שעה." ישי (אבא של דויד)
הסתכל לצדדים בחשש ואמר בלחש, "טוב, טוב, קח את העגלה. אבל
בזהירות, שמעת, חביבי? שאימא שלך לא תהרוג אותי."
'זה טוב מכדי להיות אמיתי,' חשב דויד בשמחה כשטיפס על העגלה
והצליף בחמור.
כשהגיע למחנה, שמע את אחיו, אבינדב, צועק: "דויד! עלק, אנ'לא
מאמין!" הם התחבקו, ודויד הריח את זיעתו החריפה ומישש את בגדיו
הרטובים. "מה המצב, גבר?" פרע אליאב אחיו הבכור את שערו כמו
שעושים לכלב שהצליח לא לעשות פיפי בבית. "סבבה, הייתי בטוח
שכשאני אבוא אני אראה דם, קרבות, אבל כולכם מסטלנים... חופשי
אני אומר." אליאב חשק את שפתיו, ואילו אבינדב פתח את פיו כדי
להגיב, אבל פת-אום, נשמעו צעדים חזקים, והד גדול. ציוצי
ציפורים מבוהלות, ורעש גדול מהעבר השני של העמק. צרחות ניצחון
וחדווה.
פלישתי ענק, (איזה ענק? ע-נ-קי!) הופיע בבקעה בעמק האלה, תקע
את אגודליו בחגורה ואמר בקול חזק: "טוב, חבר'ס, מה נהיה לנו
פה? עדיין אין אפחד שמסכים להלחם איתי? שנזכיר לכם את הדיל
שעשינו? קרב מגע - אני מנצח ואתם כפופים למרותינו, מיסים והכל.
אתם מנצחים ואנחנו עבדים שלכם עד להודעה חדשה." אליאב ואבינדב
החווירו.
"אתה!" הצביע הענק לעבר אבינדב. "מה איתך?" אבינדב נסוג אחורה.
"לא... לא... אני לא." הענק צחק. "חבורת אפסים." הפריח בזלזול
ועזב. "וואו, מי זה היה?" התנשם דויד. "זה גליית," אמר אליאב
בפנים קודרות. "וזה התשובה לשאלה שלך, למה לא עושים כלום. איך
אפשר לנצח, כשדבר כזה, בא נגדנו?" "ומה קורה למי שמצליח לנצח
אותו?" שאל דויד איש שמאחוריו."אהה, לא משו ששווה את זה." אמר
בבוז. "המלך נותן לו את חצי המלכות ואת הבת שלו ללילה בלתי
נשכח בסוויטה המלכותית." והפרצוף שלו נשטף בזימה. "אה, זאתי."
חשב דויד. "דווקא כוסית." ואז הוא אמר בקול: "למה מי זה הדבה
הזה, שכולם מפחדים ממנו?" ועבר לחיקוי של מאשה: "כל-כך שמן,
שהפופיק שלו נחנק למוות, שמן שאם הוא אומר אכלתי אותה! כדאי
לחפש את אחותו..."
כולם נקרעו מצחוק, כי חשבו שזה נורא נחמד מצד דויד לעודד אותם
כשהם מדופרסים כל-כך. אבל עדיין, איש לא חשב שיש לו שאיפות
יוצאות דופן (כמו למשל, לצאת להילחם.) אבל אליאב, שהיה תמיד
נורא רגיש לקטעים בהם דויד נהיה מסמר הערב, תפס בזרועו ואמר:
"מה נראה לך, כאן זה לא מסיבה בבית של אחת החברות שלך, כאן
החזית! ידעתי שרצית לראות איך הדברים מתנהלים כאן. על'ק מביא
לנו אוכל. על מי אתה עובד? עכשיו תפוס ת'פקלאות שלך, וזוז!"
"מה אתה רוצה ממני." נעלב דויד ועיסה את פרק ידו. "צא לי
מהווריד."  "לך מכאן, תינוק." דחף אותו אליאב, ודויד הלך, אבל
לא הביתה, לבית לחם, כי אם לאוהל של שאול. שאול אכן ישב שם
ונראה מיואש, הוא השעין את ראשו על כפות ידיו, ומולו הופיעו
אנשים שניסו לשכנע אותו שהם יכולים לנצח את גליית. "נו, באמת,
זה הטוב ביותר שלכם?" כעס שאול. "נקסט!" "אדוני, אלה בחורים
מיחידת דובדבן, מהסיירת, מצנחנים, הטובים ביותר." אמר אבנר בן
נר, הרמטכ"ל.
ואז הופיע מולם דויד. "כן?" אמר שאול בחדות. "אבדת את אימא
שלך?"
"לא," נעלב דויד. "אני רק..." "ילד, באמת, אין לנו זמן למשחקים
שלך, צא מכאן!" אמר אבנר בן נר. "אדוני, אני נורא מצטער, זה
ליקוי באבטחה..." "לא." אמר שאול. "תן לילד לדבר." אבנר בן נר
הביט בו בפליאה, ונסוג אחורה. "אז ככה", אמר דויד. "אני רוצה
להלחם בגליית."
אבנר בן נר הבליע חיוך. שאול שתק. "אני חושב שאוכל לנצח
אותו."
אבנר בן נר חרחר בצחוק ודחף את אגרופו לפיו. שאול שתק. "מה אתה
אומר?" שאול קם. "מה אני אומר? אני אומר שאיך תוכל לנצח אותו?
אתה מוכן להסביר לי? גליית עבר גיבוש קורע תחת ואומן בבסיס
סודי ובתכנית אימונים מיוחדת. טובי צבאות העולם מתחננים שיבוא
להלחם איתם, בבל, אשור, עמון, מואב. אתה חמוד והכל, דויד,
באמת. אבל גליית זה כבר ליגה אחרת לגמרי." "מילים כדרבנות,
אדוני!" מיהר אבנר בן נר להכריז. "ועתה אם תסלח לי, יש כאן
מועמד שהתחרה על תואר אגרוף במשקל בינוני, הוא נראה חסון
למדי..." "רגע," רעד דויד. "תראה, אני יודע שאני קטן, אבל לא
חייבים לנצח את גליית בעזרת קיקבוקסינג. אני הרגתי כבר אריה
ודוב בעזרת הרוגטקה שלי, וחוץ מזה יש לי היום קארמה טובה."
שאול שתק. עדיין שתיקה. "לך להביא לו את השריון המשובח ביותר."
הורה לאבנר. "יייש!" צעק דויד. "תודה, תודה, אתה לא תצטער על
זה!" "אדוני!" נדהם אבנר. דויד מדד את השריון וקסדה מול המראה
המלכותית באוהל. "אני נראה דבילי." החליט והסיר אותם במהירות.
"ככה יותר טוב." מתח את החולצה, עשה שריר, החליק על הבלורית
ויצא. בפתח עמדה מיכל או מירב, הוא לא בדיוק זיהה. בתו של
המלך. "היי," היא חייכה את החיוך הכי מתוק ואצילי בעולם.
"אהלן," אמר דויד. וחשב, אימא'לה, איזו שאפה. "אני ממש מקווה
שתצליח," היא אמרה. "גם אני..." גמגם דויד. "אתה יודע שאם אתה
מנצח אנחנו מתחתנים." "אז אני אשתדל לא להפסיד." הוא השוויץ,
ובלב רעד: "מתחתנים? ולי אמרו שאני מקבל כולה לילה בהילטון תל
אביב". מירב או מיכל צחקה, גחנה ונשקה לו על הלחי. "אתה ממש
חמוד, אתה יודע." "תודה, תודה..." הסמיק דויד. וברח משם. (מדי
פעם, הוא הפנה את הראש לאחור, לראות אם היא עדיין מסתכלת
עליו.)
מהחצץ שבמחנה הוא לקח 5 אבנים ואת הרוגטקה ויצא לבקעה, שם חיכה
לו גליית, שעשה תרגילי מתח בקוצר רוח. דויד עמד מולו בפיסוק
רגליים ובביטחון.
"מה אתה רוצה?" כעס גליית. "ואיפה הלוחם של ישראל?"
"אני הלוחם." אמר דויד בשקט.
"אתה?" צווח גליית בצחוק. "תגיד לי ברחת מאברבאנל או משו?"
דויד שתק.
"ומה אתה בא אלי עם מקלות, מה אני, כלב שלך?" כעס גליית.
"הממ... תן לי לחשוב על זה... כן,למה לא." אמר דויד.
מחנה ישראל געו בצחוק, וגם במחנה פלישתים שחררו צחוקים.
"שקט!" צרח גליית. "אני אראה לך מזה, צוציק."
"בוא, בוא אליי, אני אתלוש לך את הראש."
"הצחקת אותי, אני אתלוש לך ת'ראש ואשים אותו כמוצג במוזיאון
ישראל."
"מוזיאון ישראל?" נעלב גליית. "לכלכת. אני מינימום הלובר."
"הגזמת, 'סתכל על עצמך. אתה יותר מכוער מציור של פיקאסו."
"היית מת!"
"אתה!"
"טוב, קאט דה בולשיט, בוא נתחיל."
"אני מוכן כשאתה מוכן."
"סתם ככה, מה גורם לך לחשוב שתנצח אותי?" שאל גליית בסקרנות.
"אתה בא אליי בחרב ושריון ואני בא אליך בשם ה' ", אמר דויד
בפיוטיות.
"אוי, תפסיק להיות יפה נפש אתה חושב שלא ראיתי אותך מתחרמן על
הבת של המלך? גם כן דוס." דויד הסמיק ושתק, ובקול קטן אמר, "לא
חירמנתי אותה." גליית עשה תנועות טקסיות מטופשות בידיים.
"אני מזהיר אותך, למדתי קונג פו." הזהיר את דויד.
"אז מה, ואני חגורה שחורה בקראטה." בעט דויד באוויר.
ופתאום, באמצע הדיאלוג המנומס שלהם, דווקא כשנראה שהם החלו
להתיידד, והסכסוך הארוך שנמשך בעצם, עד היום
(פלישתים=פלשתינים) נראה היה שמגיע לסיומו, ויש מצב להודנא,
משא ומתן, חזרה לגבולות, התנתקות, התחברות, בקיצור: כשנראה היה
שהמתח מתרפה, והאוויר שהיה טעון כל-כך, משתחרר, והשנאה והפחד
מפנים מקום לאמפתיה וסמפטיה - דויד, בזריזות מדהימה, כיוון את
הרוגטקה שלו לגליית -וקלע. גליית עוד התנודד לו בחוסר יציבות
ואמר, כשעיניו פילבלו - "אתה..." ואז, בזוית של תשעים מעלות
הוא נפל על פניו. (אאוץ'...) דויד עצמו לא נשאר לחגיגות בעמק
שהיו בסדר גודל של הפיינל פור בערך. הוא רץ לגליית כרת את
ראשו, לקח את חרבו, ושם פעמיו לאוהל של שאול. ושם בחוץ, חיכתה
לו מירב או מיכל, הוא לא בדיוק זיהה, וחייכה אליו בביישנות.
"אני עוד שנייה בא," הבטיח דויד, ושם את הראש המכוער על
השולחן, ולידו כתב פתק: "שאוליטו ידידי, כמו שאתה רואה, הנה לך
הראש של גליית הפלישתי. אם תעשה עמו חסד אחרון ותשלח אותו
למוזיאון ישראל, בבקשה. והחרב שלו, אנ'לא בדיוק יודע כמה היא
שווה, אבל נראה לי שתרצה אותה. אני הולך עם מיכל או מירב
לסוויטה המלכותית ויכול להיות שנעשה גם טיול טרמפים עם חברים
שלי. עד שנתראה פעם הבאה - שלום וכל טוב."
והוא יצא מהאוהל ונטל את ידו הענוגה של מיכל או מירב, התנצל
שלא הספיק לרחוץ את הדם הקרוש מאצבעותיו, ושניהם דהרו בדלעת
לעבר השקיעה, ולצלילי "איך זה שכוכב אחד לבד מעז... איך הוא
מעז... למען ה'".

לנבחנים ביחידת בקיאות אחת השנה! להדפיס ולקרוא לפני המתכונת -
הבחינה. מומלץ!