"קדימה, בוא נלך," ג'ס מנסה לשכנע אותי. המבט ששולחות לעברי
עיניה הגדולות משתק אותי, ואני חושש שלא יעבור זמן רב לפני
שאכנע. היא תמיד הייתה כזו, בטוחה בעצמה. הפעם לא אתן לה את
מבוקשה.
לפחות, בינתיים.
"לא," אני נשאר בדעתי. "זו משימת התאבדות. אין סיכוי שנשרוד."
"אולי אין, אבל חשוב על התהילה."
"לא."
"ההערצה שיחושו כלפינו, ה - "
אני קם ממקומי, מסרב להקשיב. בקצב הזה היא עוד תשכנע אותי.
"מה עם קורג?" אני מנסה להסיח את דעתה. היא קשורה אל החתול,
אולי המחשבה עליו תמנע ממנה לצאת לשם.
"ביקשתי מננסי, השכנה, להשגיח עליו. הוא יהיה בסדר, אל תדאג לו
כל-כך."
אני לא דואג לו, אני רוצה להגיד לה. אני דואג לך.
"אני לא מבינה למה אתה מסרב. תמיד רצית שיכירו בך, עכשיו זו
ההזדמנות שלך. מתי תזכה לעוד אחת כזו?"
מנסה לפתות אותי. שוב. זה לא יצליח.
"מה שווה התהילה, אם אני לא אהיה כאן בשביל לזכות בה?"
היא מעניקה לי את חיוך גומות החן שלה. כמה שאני שונא את החיוך
הזה.
"אבל ההערכה... חשוב על כך. לא זוכרים את רוב האנשים במותם. הם
פשוט ימותו, ולא יעבור זמן רב וגם הם ישכחו מהלב. אנחנו זוכים
להזדמנות חד פעמית. שמותינו יהיו בספרי ההיסטוריה, ניחשב
לגיבורים. מה רע בזה?"
"אין בזה דבר רע," נאנחתי. "ועם זאת, אני פשוט לא רוצה. אני לא
רוצה למות..."
גיחוך. "מה גורם לך להאמין שתמות?"
עיניה הכחולות בוהקות. הפסדתי.

התרמיל על גבי, מתנודד. אני לא רוצה להיות שם, אבל גבה של ג'ס
מכריח אותי להתקדם. שערה הבהיר אסוף בצורה מרושלת, אבל הערנות
שהיא משדרת עצומה.
"עוד כמה זמן?" אני שואל בייאוש.
היא מסובבת את פניה, פעם ראשונה בהרבה זמן. עיניה החודרות
ננעצות בי, ותחושת אי הנוחות גוברת.
היא מתיישבת, ומסמנת לי להתיישב לצידה. חיוך גומות החן שלה
עמוק וערמומי יותר מאי פעם.
"קודם כל, תן לי להזכיר לך שאני לא הכרחתי אותך לבוא. אתה כאן
מרצונך החופשי."
כמובן.
"אתה הסכמת לעזור לי למצוא את עין הדרך."
הייתה לי ברירה?
"אז תפסיק לשאול אותי כל הזמן שאלות, כי גם אני לא יודעת איפה
היא נמצאת."
אם היית יודעת, לא היינו יוצאים לחיפוש המטופש, אני צודק?

הכל התחיל לפני חודש, אם אינני טועה. ג'ס נכנסה לביתי, צווחת
מאושר. ניסיתי לחקור אותה, באמת שניסיתי, אבל היא אמרה שזה
"מסווג". ויתרתי.
הושבתי אותה במטבח ונתתי לה לשתות משהו. זה בדרך כלל שומר עליה
שקטה. וכשג'ס שקטה, אני שמח.
אבל באותו יום, אפילו הקפה לא גרם לה לשתוק. היא פשוט פטפטה.
בשלב מסוים, כשנכנסתי למטבח, ראיתי שהיא עדיין לא התחילה
לשתות, וברגע שראתה אותי היא החלה לפטפט. נאנחתי בייאוש (אני
תמיד נאנח בייאוש כשג'ס נמצאת לידי), והתיישבתי גם אני לצד
השולחן. "מה קרה?"
היא לא אמרה הפעם "מסווג".
היא פשוט סיפרה.

ג'ס ואני הולכים. אני שונא את זה. מתי היא פשוט תעצור ותבין
שכל המסע הזה הוא טיפשי? מתי היא תבין שאין טעם להמשיך, מפני
שלא תהיה תהילה בסוף המסע?
מתי היא תבין שמחכה רק מוות?

"אתה מבין," היא אמרה לי כממתיקה סוד, "שכל העניין יתפרסם רק
מחר. לכן עליך לשמור על שתיקה."
הנהנתי. ג'ס היא עיתונאית, היא מבינה בדברים הללו. מה שאני לא
מבין הוא למה נותנים לה לשמור סודות מדינה.
"ובכן, שמעת על עין הדרך?"
לא.
"לפי השמועות, זו עין מסתורית שאנשים רואים לפני שהם נעלמים."
היא לא חיכתה לתשובה. "בדרך כלל הם מטיילים, תיירים, או סתם
אנשים שנקלעו לאזור שומם בטעות. הבעיה היא שבגלל שהאנשים הללו
נעלמים, אף אחד לא ממש יודע איפה נמצאת העין הזאת. הדברים
שמצאו ממוקמים במקומות שונים."
אזרתי אומץ, דבר שבדרך כלל אין לי כשאני ניצב מול ג'ס, ושאלתי,
"איך אתם יודעים שזו עין?" הייתי בטוח שהיא תענה לי "מסווג"
לפי הפנים שלה. התשובה שלה הפתיעה אותי.
"צילום."
"צילום?"
"תיירים. מטיילים. יש להם מצלמות. כשהם נעלמים נשארים הבגדים,
משקפי השמש, המצלמות..."
"ובמקרה מצאו תמונה של עין?"
"כן." היא הנהנה ביובש.
"אם כך, איך יודעים שזו העין שלקחה אותו?"
"התאריך. זה היה היום שבו האיש נעלם. לא, אל תשאל איך יודעים
שזה היה היום בו האיש נעלם," סגרתי את פי, "בדקו את מצב
הבגדים, וגם לפי מה שאמרו בבתי המלון שהוא היה בהם."
"אם כך, כיצד את קשורה לזה?"
לפי המבט שלה, ידעתי שאסור היה לי לשאול את זה.

משהו זוהר. אני לא בטוח מה. כוכב זה לא יכול להיות, עכשיו
בוקר. ג'ס רואה גם היא את הניצוץ, מסתבר. היא ממהרת אליו, ואני
אחריה. מה הדבר הכי גרוע? נגלה שהשביל, שעליו אנחנו הולכים כבר
כמה ימים, הסתיים?
שיערה של ג'ס מתפזר. התסרוקת המרושלת לא מחזיקה מעמד. אני מנסה
להשיג אותה, ללא הצלחה.

היא נעצרת.

אני מספיק להשיגה, לבסוף. היא עומדת, המומה, ומביטה בניצוץ.
אני מרים את מבטי, ולעיני נגלה שביל שחור שבקצהו ניצבת מה
שחיפשנו.
עין.

במשך חודש ניסתה ג'ס לשכנע אותי לגלות מהי העין. היא ניסתה
לפתות אותי, לאיים עלי, וכל דבר אחר. אחרי שהיא דרשה לפגוש
אותי בכל יום, היא המשיכה לנסות.
לפעמים היא העמידה פנים שהיא נכנעת ואז חזרה לפעולה במלוא
המרץ. ידעתי שיהיה לי קשה להחזיק מעמד מולה, ולכן ניסיתי
לשכנעה שאין טעם לחפש את העין המטופשת. ובכלל, למה היא צריכה
אותי?
היא הסבירה שהיא לא הולכת לבד, והיא לא רוצה שהתהילה תהיה רק
שלה.
ג'ס, למה שכנעת אותי? יכולים היו להיות לנו חיים שקטים.      
                                                 

"אל תעמוד כאן ותבהה," היא אומרת לי, מנסה להישמע חסרת דאגות.
זה חסר טעם, אני שומע את המתח בקולה.
"אני מעדיף לעמוד." אני אומר בקול חלול.
"אוף, אני לא מבינה מה הבעיה. זו בסך הכל עוד דרך."
"העין כאן..." אני משיב בחולשה.
אנחה. "את העין באנו למצוא."
את העין את באת למצוא.
אנחנו מביטים בעין, קבועה לה שם בקצה הדרך. העין מביטה בג'ס.
היא קורצת.
פניה של ג'ס משתנים. המתח שעומד בהן פג, ועמידתה הכפופה מעט
מזדקפת. בצעדים בטוחים היא הולכת אל השביל, ואחרי רגע -
נעלמת.
אני עומד שם, המום, מחפש בעיני את ג'ס. לא מאמין שהיא כבר לא
כאן. אני רואה את הבגדים שלה, הם נחים לצדי. אני לא מסוגל
להרימם.
"ג'ס..." אני לוחש ללא קול, מקווה שהיא תחזור. אבל היא לא. אין
שיער בהיר, עיניים כחולות, או גומות חן.
העין לקחה אותה. לא, לא העין. התהילה. ג'ס הושיטה את ידה
לתהילה, והאחרונה לקחה את הכל. היא קרצה לג'ס, שבאה מיד ובלי
מחשבה.
אני מביט נואש לעבר העין, שמחזירה לי מבט אדיש. מתחנן בפניה
להניח לידידתי לחזור, אך דבר לא עוזר. אולי כל מה שקרה היה
לטובה, אני חושב. ג'ס קיבלה את שרצתה.
מחשבותיי נקטעות בפתאומיות.
העין מתחילה להסתובב. היא מביטה בי.
היא קורצת.