כלום.
סתם, ריק. הסתובבתי להסתכל על קיר הבטון השני והמסריח של
המקלט, גם שם כלום. טוב נו, נעצום עיניים, אולי שם יהיה משהו.
שחור. מנסה לחשוב עליה; היא הייתה... אממ, לא יודע, משהו, כרגע
זה מספיק. לא משנה, אי אפשר, חוץ מזה, השעון שלי מתחיל לצפצף,
עכשיו בערך הייתי אמור להתעורר. פותח את העיניים, שוב האבק
מציק.
יוצא מהחדר. אבא שלי שותה קפה. יוצא מהבית. הציפורים יושבות על
עמוד חשמל. שישבו. עדיין כלום. אם היא הייתה פה היא הייתה
מחייכת. תמיד היא חייכה, היו לה כל מיני חיוכים. כשהכרתי אותה
היא חייכה חיוך של תשומת לב. כשניגשתי אליה היא ניסתה לחייך
חיוך חכם ועמוק, אבל חתיכת זית נתקעה לה בשיניים. גם בסוף,
לפני שהיא יצאה מהחדר ובכלל מהחיים שלי, היא חייכה חיוך סתום
ומנחם. חשבתי אולי גם אני אחייך? ניסיתי, לא הלך. ציפורים
מציצות על עמוד חשמל, היא מחייכת עם זית בשיניים ואני... כלום.
קמתי והלכתי לדשא ונשכבתי על הגב. אם היא הייתה פה היא הייתה
משחקת לי בשיער, מלטפת לי את הגב או סתם שותקת ושוכבת לידי.
הכלבה שלי התחילה ללקק לי את האוזן. הזזתי את הראש. האוטו של
אבא שלי יצא מהחנייה והכלבה שלי רצה לנבוח עליו. הנה, גם לה יש
מה לעשות, ואפילו אבא שלי... קמתי, הרמתי כדור לעוס שהיה על
הרצפה והתחלתי לזרוק על הקיר ולתפוס. חשבתי... אם היא לא הייתה
הולכת, אולי היא הייתה מלמדת אותי לחייך כמוה, למרות שלרדוף
אחרי מכוניות או לשבת על עמוד חשמל נראה לי יותר אטרקטיבי.
הכדור נפל על הרצפה. נשארתי עומד במקום.