כשהסבירו לנו על זה בכיתה, זה נשמע לי קצת תמוה.
יום אחד, באמצע שיעור ספרות, הם נכנסו, נער ונערה, כבני שמונה
עשרה-תשע עשרה, הייתי אומרת, והסבירו שעקב השביתות השנה, הם
התנדבו לקחת אותנו לטיול השנתי, במקום המורים.
הם פרסו פלקט גדול על הלוח, והציגו את הרעיון שלהם, בזרם של
התלהבות. הנער דיבר והנערה סימנה חצים ונקודות על הפלקט, בהתאם
לדבריו. הם המשיכו כך בערך כחצי שעה, ואני רק חשבתי, על פרצופה
של אמא, כשאגיד לה שאנו יוצאים השנה לטיול שנתי בבית קברות.
נוצרה אוירה של אי-שקט רב בכיתה והמורה, שלא הצליחה להשתלט
עלינו יותר, קראה למנהל.
רק משמע צעדיו במסדרון, נרגעו הרוחות והנערה הסתכלה על הנער
במבט קצת נבוך.
הנער שאל, אם אנו מעוניינים שהוא יפסיק את ההסבר, או שמא הרעש
נובע מההתלהבות לגבי הטיול.
אומר את האמת, קבוצה של נערים, בני שש עשרה, לא יכלו לצפות מהם
לאחרת, פשוט רצו לצאת לטיול, לא ממש היה איכפת להם לאן, אפילו
בית קברות. העיקר, השירים באוטובוס, החטיפים, המצלמות, הבנים,
הבנות... לא נראה היה אפילו שהפנימו את הרעיון האמיתי.
לאחר שהנער והנערה הלכו, המורה והמנהל אמרו לנו, שאם יהיה רוב
של תלמידים, שירצה לצאת לטיול, הוא יתקיים, מותנה באישור
ההורים, כמובן. כבר מהדברת הקולנית והבלתי-פוסקת, ניתן היה
לקבוע לאיזה כיוון נושבת הרוח.
באותו היום, חזרתי הבייתה עם ספח הטיול, מתלבטת איך ואם
להראותו לאמא. אולי אבא יבוא לבקר אותי בסוף שבוע, ואז אני
אוכל להראות לו. הוא אף פעם לא קורא באמת. הוא כבר יחתום לי.
ביום ראשון, בכיתה, כולם דיברו כבר על המסיבה, שהייתה בערב
שישי, ב"מוסד", ואף אחד לא הזכיר את זה, שבבוקר אותו יום, באו
להרצות לנו על קברים. זה כבר נבלע בתוך הנושאים החשובים באמת.
הנער והנערה חזרו ואספו מאיתנו את הספחים. הם עיכבו את השיעור,
באישור המורה, כדי למסור לנו עוד כמה פרטים על אופי הטיול: במה
רצוי להצטייד, מתי יוצאים ומתי חוזרים. כעבור עשר דקות הם יצאו
מן הכיתה.

יום הטיול, שמונה בבוקר. כולם הגיעו, לשם שינוי, בזמן. אוירה
נרגשת, עולים לאוטובוס. הזוגות מתחלקים מעצמם, ורק אני נשארתי
שוב לבד. ישבתי מקדימה, ליד הנערה, בעוד הנער עמד כל הדרך
ודיבר עם הנהג.
כולם מאחוריי שרים שירי טיולים ואני מקדימה חושבת ("מי קורא לי
בשמי?") על זה, שבסוף שבוע הזה, אבא ואמא לא רבו. אבא לקח אותי
והחזיר אותי בזמן. נראה לי... או אולי אמא פשוט לא שמה לב, כי
היא והחבר שלה היו ביחד כל סוף השבוע והוא הלך, כנראה, זמן קצר
לפני שחזרנו.
חשבתי גם על החלום, שהיה לי בלילה ("הנהג שלנו חברמן..."), על
קברים. תהיתי לי אם זה בגלל הטיול או אולי זו השפעה של כל
הפיגועים, שהיו בזמן האחרון.
חשבתי על חברה שלי, דפנה, ("כתבו עלינו בעיתון... י'3 מקום
ראשון") שההורים שלה החליטו פתאום להוציא אותה מבית הספר
ולעקור את כל המשפחה לחו"ל. היא הייתה החברה הכי טובה שלי.
אנחנו בטח תמיד נהיה, למרות שהיא לא פה. כבר מסגננת בראש את
המכתב הבא, שאשלח לה.
לאחר נסיעה של כשעה, האוטובוס נעצר. הנער והנערה עיכבו אותנו
לכמה רגעים, כדי להסביר לנו על התנהגות נאותה בבית קברות,
ולאחר מכן, ירדנו אט אט מהאוטובוס, מעט מופתעים, כאילו לא
ידענו מה יעדנו מראש.
הנער ספר אותנו והנערה החלה ללכת קדימה.

עברנו את שער הכניסה, שעליו מגן דוד גדול וחלוד, ופסענו בצעדים
חוששים פנימה, אל בית הקברות.
לפתע הבנתי, כמה זמן לא שמעתי שקט, שקט אמיתי, כמו השקט שיש
שם, בבית הקברות.
היה שם שביל אחד רחב, המחלק את החלקה לשני חצאים, וממנו
מתפצלים מספר שבילים קטנים, וכמות גדולה, מאות... מאות מצבות.
הנער נעצר ליד קבר אחד, והחל להסביר מעט על מלחמת לבנון. ואני,
ראיתי אם. היא אוחזת בדגל ישראל מקופל, מבכה את בנה, ועשרות
חיילים עם מדים, כומתות ונשק מורם בגאון, עומדים לידה.
הנערה הניחה את ידה על כתפי, כדי להסב את תשומת לבי לכך שהכיתה
שלי החלה ללכת.
המשכתי לצעוד אחריהם קדימה בשביל.
כעבור מספר צעדים, נעצרנו שוב והנער החל לדבר, אך מילותיו היו
כריקות בעיניי.
אני, ראיתי איש, רוכן לעבר הקבר ומלטף אותו. שמעתי אותו ממלמל:
"מקווה שטוב לך שם למעלה... או לפחות עדיף מפה... הבת, היא
שבורה, היא לא יכלה לבוא...". ראיתי אותו מדמיין אותה, רצה,
שמחה, יפה, כזו עם שיער גולש... בסוף המחלה נתנה את מכתה
המנצחת.
כשהרמתי ראשי, הנער עדיין דיבר, ושמתי לב, שבית הקברות מלא
באנשים, עד אפס מקום, ורק קבר אחד עומד ללא איש, מכוסה בעלים,
שלט באדמה, בלי מצבה, בלי זיכרון, בלי שם.
משסיים לדבר, שאלתי את הנער, והוא אמר שהם כנראה לא ידעו... לא
זיהו אותו. הסטתי מעליו את העלים, הנחתי אבן וחשבתי לעצמי,
בזמן שהתחלנו ללכת שוב, לכיוון היציאה הפעם, ועלינו על
האוטובוס, על זה שבעולם יש אנשים שמחכים לו ("הנהג שלנו
חברמן...") וממשיכים לקוות ("ייקח אותנו לתימן"), בזמן שהוא מת
שם לבד...