בערך אחרי שבוע בלי תזוזה הוא התחיל לכתוב.
נשבר לו כנראה לחכות למוות או למשהו אחר (למרות שחוץ ממות לא
עלה לו לראש כלום).
שבוע בלי לזוז בחור הקטן בו הסתתר הספיקו ליבגני  קרוליצוב -
רח' ז'וקובסקי 32 להחליט, שאם יאלץ להריח את השתן שלו עוד
שבוע, האופציה ליפול בידי הגרמנים או הרוסים הרעבים נשמעת טוב,
אפילו טוב מאוד.
"אז יצר השרדות זה לא משהו"
שורה ראשונה יצאה מיד.
"חשבתי שלחיות עדיף על הכל, לא?"
בזמן ששרבט על המחברת המצהיבה מחשבות על חוסר התכלית בלשאול את
עצמו, שאלות נוקבות התרוצצו במוחו.
הוא נזכר בדוד בוריס הזמר, שיניו היו צהובות ממש כמו הנייר
הזה, צהובות וצופנות ידע, שיאבד.
דוד בוריס לקח  אותו פעם לנהר, כשרק היה בן 7 והכריח אותו
להשבע אמונים לה, לעיר, לסטלינגרד.
והוא, כמו זבוב מול פנס נשבע וצעק אל הגלים שחגו כמו שיכורים
עד לגדה.
"אחרי שבוע הגיע הרגע שלא האמנתי שיבוא.
שאני אעדיף נוחות על חיים?
את האמת, ניחשתי שזה יבוא אחרי שטטיאנה מתה מהכדור שנכנס
מהחלון ואחרי שאבא יצא להביא אוכל ולא חזר, כשאמא מתה מהשיעול
ובכלל כמעט כל יום, כנראה שאני נחלש.
גילוי הלב הזה היה מאולץ מדי ותחושה כבדה ניטעה בבטנו.
הוא שמע יריות, קצת מוזר לשים לב לכך אחרי שנה של רעש לא
נפסק.
"כל בוקר, הרוסי יורה על הגרמני ליד החנות של קריצ'ה הנמוך,
צרור רוסי, רימון ושלושה כדורים, ואז הגרמני זורק רימון, צועק
קצת ויורה צרור".
"זה מתחיל להמאס עלי, שוב הגרמני במבטא כל כך מצחיק צועק על
האמא הזונה של החייל מתחת לחלון שלי והחייל צוחק, יורה וחוזר
לאונן".
שבוע שהוא חי רק על מיץ עגבניות.
זה מה שיש במזווה אליו הצליח להכנס לאחר שחדר השנה נפגע מפגז.
שלושה שבועות בלי לדבר עם איש, בלי להוציא הגה.
"שכחתי את הקול שלי! שכחתי איך לדבר, איך לצעוק".
הוא התרומם מהדף וקרא את כל מה שכתב, בלי שום קשר, אולי כדאי
להמשיך בזה.
"שנה, שנה של ירי וצעקות
שנה לא שמעתי ציפור, חתול או מלות אהבה".
הוא נזכר איך דוד בוריס גסס בבית מסרטן ואת הרופא אומר לאמו
מאחורי הדלת, לאחר שהתחננה שיילקח לבית  החולים 'אדם אוהב למות
בבית', הוא אמר, 'תני לו את זה'.
לו זה נשמע כל כך טפשי ולא מספק אבל אמא, פסקה מהבכי והתבוננה
אל תוך החדר בהסכמה.
"דוד בוריס מת שבוע לאחר מכן ולא חייך בכלל, אני ממש לא חושב
שאהב למות בבית.
לא נראה לי שאהב למות בכלל...".
משהו במשפט האחרון  שכתב כל כך הציק לו, כל כך טפשי לכתוב
לעצמך שלוש נקודות.
הוא זז קצת כדי לתת מנוחה למרפקיו, וחישב האם נשארו עוד מים
בדוד ממנו שתה ובדרך שלא תאמן נשאר שלם על הגג.
הוא שקל תנומה ולאחריה שקל חירבון.
על שניהם ויתר ולבסוף פשוט צפה בחייל הגרמני בעמדה מעבר לרחוב
מאונן ומיד כתב,
"מוזר איך התנועות שלו כל כך דומות לתנועות של הרוסי, אם שפת
האהבה מצליחה לגשר אז שפת האהבה העצמית מחברת"
הוא חייך לעצמו וטפח לעצמו ווירטואלית על השכם בשל השנינות
שהביע.
"אולי ארד למטה, למחסן? קצת גיוון קולינרי אולי לא יציל אותי,
אבל בטוח ישפר את ההרגשה, מצד שני, שמונה בבוקר זה זמן מוקדם
מדי למות".
הוא שינה תנוחה, עדיין חצי שכיבה, לא מעצלנות - מכורח." שמונה
בבוקר, שמונה בבוקר - הלימודים מתחילים בשמונה בבוקר, בימים
שיש שיעור עם החבר קוראסקי אז יש זמן, הוא תמיד מאחר. איזה יום
היום? שלישי? חמישי? לא משנה, בשניהם יש שיעור איתו."
תמונות מהכיתה עלו בו, מחכים לשיעור של החבר קוראסקי, הוא
ופיוטר יושבים ליד הדלת, סשה נכנסת בסערה זהובה, היא תמיד
מאחרת.
"ביום שיש שיעור עם החבר קוראסקי סשה מרשה לעצמה לחייך כשהיא
נכנסת לכיתה, חיוך גדול וורוד, שיער צהוב מתנפנף".
הוא תמיד ישב מאחוריה, מריח את השיער הזה ומנסה לגעת בו, כל כך
רצה ללטף אותו - לדעת אם זה באמת ים כמו שזה נראה.
"אמא הייתה מכה אותי מכות רצח כל פעם שחזרתי עם כתמים של דיו
על המדים של בית הספר, התחננה בדמעות שאגלה לה, למה, למה אני
רוכן על השולחן כל פעם".
הוא מעולם לא גילה לה, גם לא כשליווה את סשה לביתה, באחד במאי
אחרי המצעד, מאושר וגאה כל כך ללכת לידה, מודע למבטים שנעצו
בהם, היא חייכה כל כך הרבה באותו יום. מתחת לבית שלה היא צחקה
אליו צחוק אחרון ולחצה את ידו.
"לא הייתי מוכן לזה, הכל היה כל כך מפתיע, אז תפסתי את היד שלה
בין שתי הידיים שלי, אתה נחמד ג'ניה, היא אמרה ונישקה את כפות
ידי, וחייכה שוב".
כשהתכופפה, הצווארון הרחב שלה נפתח מעט וצוואר לבן וחלק נחשף,
שתי עצמות כתף, עדינות כל כך.
"הפנים שלי היו נפוחות מהסטירות של אמא שבוע, אבל לא הסכמתי
להגיד לה איך קרעתי את המכנסיים", הוא חייך לעצמו ובהה בחלון,
רואה לא רואה את העשן ושומע אותו רץ וקופץ, שר לעצמו ומחליק על
הדשא עד שיפשוף אדום ירוק בברכיו.
"לפני חודש, בבוקר כשהפסיק הגשם, ראיתי 3 חתולים רצים מהבניין
ממול, בריצה מטורפת, אחריהם יצאו 5 חיילים, שניים מהם סוחבים
את סשה - כנראה שאיכשהו חטפה כדור גרמני ברגל, השיער הזהוב שלה
היה מלוכלך, אבל נימי זהב עוד נראו בו".
ג'ניה נשכב על הגב ועצם את העיניים, רואה שוב את סשה מדממת,
מונחת בעדינות מאחורי הקיר ההרוס. רוח שנשבה דרך הבית הסיטה את
המחשבה, הוא החל לחשוב, חשב למה לא עזב את הבית, קצת מוזר
לחשוב על תחושת הגנה שנותן לך בית הרוס למחצה שחור בקוטר שני
מטרים נפער בסלון שלו, אפילו אם זה הבית שלך.
ולמה אף אחד מהמשפחה לא עזב?
אמא שכל כך גוננה עליו לא עזבה ואפילו לא אבא שהיה דכאוני
תמיד.
"ואפילו לא אני שבכלל לא אהבתי את הבית הזה, אז למה?"
גם מעבר לבית אחר לא נראה לו הגיוני.
אולי קצת הגיוני, אפילו ממש הגיוני.
מקום מוגן במזרח העיר, אולי אפילו יצליח לצאת מהכיתור ולהגיע
אל הדודים שלו בולאדיווסטוק, שם יינצל. גם לסשה יש קרובים
בולאדיווסטוק, תמיד נסעה אליהם בקיץ, שוב פניה, עייפות, חצאית
מוכתמת בדם.
"אני חושב שהיא כבר היתה מתה כשהחייל השלישי אנס אותה".
מה קורה בחוץ? פה אין לו סיכוי, לא בעיר, לא בחלק המערבי
ובמיוחד לא בדירה ההרוסה והחשופה הזאת.
אבל, כנראה שאדם אוהב למות בבית.