[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אימא רצתה שאני אסתפר. הקצוות שלך שרופים לגמרי, היא אמרה, וזה
מאוד לא בריא לשיער. אמרתי לה שאני חושבת שאפשר לספר רק את
הקצוות, אבל היא לא הסכימה לזה. הכי טוב בקיץ שיער קצר, אמרה.
זה הכי בריא לשיער. לא רציתי להסתפר. צעקתי ובכיתי, אבל כלום
לא עזר. אחרי הצהרים כשחזרתי מבית הספר, לקחה אותי אימא
למספרה. שם חפפו לי את הראש  וגירדו את הקרקפת בכוח כדי לנקות
מהלכלוך.

היה לי שיער ארוך. הכי ארוך. יותר ארוך אפילו מהשיער החלק של
ניבה, שאימא שלה קולעת אותו לצמות קטנות, מצחיקות של כושית בכל
בוקר. אני יודעת את זה כי מדדנו את אורך השיער אני וניבה. זה
היה אחרי שרבנו למי יש שיער ארוך יותר ולילך מימון אמרה שבמקום
לריב אפשר פשוט למדוד את האורך, והלכה להביא סרגל. אחרי
שמדדנו הכריזה לילך בקול גדול כדי שכל הכיתה תשמע, שלי יש
השיער הכי  ארוך, וניבה התעצבנה מזה ואמרה שלדעתה שיער ארוך
בכלל לא אומר כלום על יופי. כמה ימים אחרי זה אימא החליטה שאני
צריכה להסתפר ולקחה אותי למספרה.

במספרה של ניקול, אחרי שסירקו לי את השיער הרטוב, נגעתי בקצוות
שלו וראיתי שהוא מגיע  כבר עד הטוסיק כמעט. ניקול נגעה בשיער
שלי בעדינות ונאנחה. אולי בכל זאת רק קצוות, הציעה לאימא,
השיער שלה כל כך יפה, חבל לגעת, אבל אימא אמרה שככה יגדל יותר
טוב ובריא וניקול נאנחה, משכה בכתפיים שלה בעייפות, והתחילה
לגזור את השיער שלי במספריים דקים שדגדגו לי את העורף.  

אני אף פעם לא אהבתי כשאימא התעקשה לעשות לי קוקיות או צמה
ארוכה. רציתי ללכת לבית לספר עם שיער פזור בשביל להרגיש איך
הוא מדגדג לי בצוואר ובגב, אבל אמא לא הסכימה לזה. כל בוקר
היא סירקה לי את השיער  במסרק, למרות שביקשתי מברשת כי זה פחות
כואב,  ופחות שיער נתלש כשמסרקים. אבל אימא אמרה שהמברשת לא
פותחת קשרים. אחר כך הייתי פוחדת להסתכל על המסרק שידעתי שבטח
נשארו עליו המון שערות שלי שאי אפשר יהיה להחזיר אותן לעולם.
כשהייתי קטנה ניסיתי פעם להדביק את השיער שנתלש בחזרה עם דבק
מגע, ואימא אחר כך הייתה צריכה לחפוף לי את הראש איזה עשרים
פעם עד שירד כל הדבק, וגם לגרד חזק את הקרקפת עם הציפורניים.

אחרי שאימא הלכה לסידורים שלה, אמרתי לניקול הספרית שיש לי
רעיון כביר. היא תגזור לי רק את הקצוות השרופים, ואחר כך תשים
לי פיאה של שיער קצוץ בצבע של השיער שלי ואני אלך בבית כל הזמן
עם הפיאה הזאת ואוריד אותה רק לפעמים בבית ספר בתחרויות חשובות
עם ניבה. אבל ניקול רק צחקה והמשיכה לקשקש במספרים כשקראה
לשמחה העוזרת שלה לחפוף לי את השיער בתוך כיור קטן מחרסינה.
שמחה אמרה לי לכופף את העורף עד הסוף, עד שייגע בחרסינה,
והרטיבה לי את השיער במים חמים מדי. כשצעקתי מכאב, היא נבהלה
וסובבה את ברז המים, אבל אז הם היו קרים מדי, ואני כבר לא
רציתי להגיד כלום כדי שלא תכוון שוב לחמים ותשרוף לי את הראש.
שמחה מרחה לי שמפו אלוורה על השיער וחפפה באצבעות עדינות
וזהירות כשאמרה בהתפעלות: "איזה שיער מקסים שיש לך".

"אני גוזרת אותו" אמרתי לה בקול לא נחמד והידיים שלה המשיכו
לבחוש לי בשיער כשקרבה את פיה לאוזן שלי ולחשה: "אם לי היה
שיער כזה, בחיים לא הייתי נוגעת בו". אחר כך הושיבה אותי על
הכסא הגבוה המסתובב, עטפה את הכתפיים שלי במגבת ירוקה קשה
וסירקה את השיער לאט, לאט, בעדינות ובמין עצב כזה שעשה לי רצון
לבכות.
בדיוק ברגע שהרגשתי את המספריים של ניקול מדגדגות לי בעורף,
קמתי מהר מהכסא המסתובב וברחתי החוצה.

אימא כעסה כשראתה שחזרתי הביתה מהמספרה עם כל השיער הארוך כולל
הקצוות המפוצלים. "ככה להמשיך להסתובב ברחובות" נאנחה "כמו
יהושוע הפרוע ממש". אחר כך הלכה לחדר השינה שלה והביאה משם
מסרק עם שיניים צפופות וזוג מספריים גדולים מבריקים.


"תתכופפי לכיור" פקדה עלי, וכופפה לי את העורף בעדינות.
העיניים שלי התחילו לשרוף ובגרון נהיה לי גוש קשה כמו אבן, שלא
יכולתי לבלוע רוק בגללו. "זה  לא פייר" אמרתי בקול צרוד, כי
בקושי יכולתי לדבר. "את בעצמך אף פעם לא מסתפרת קצר".

אימא נגעה בשיער המתולתל שלה שמגיע כמעט עד הכתפיים וסובבה
אותו מסביב לאצבעה. "זה שאני לא מסתפרת ונראית נורא" אמרה
ברכות "זה לא אומר שאת צריכה להיראות אותו הדבר". היא פתחה את
ברז הכיור במטבח, הרטיבה לי את השיער, וסירקה אותו חזק במסרק
עם השיניים הצפופות. אחר כך  לקחה סרגל ומדדה אתו את אורך
השיער. "זה מאוד לא יפה לילדה בגילך להסתובב עם  שיער כל כך
ארוך" אמרה וקירבה את המספריים הגדולות אל הראש שלי ככה
שיכולתי ממש לשמוע את הרעש שעשו המספרים כשגזרו את השיער שלי.
זה היה מין רעש מצחיק כזה, מין פחחחח, פחחח, כזה, כמו עכבר
שמכרסם גבינה, או כמו העש הזה שהיה ישן אצלנו בתוך הארון הישן
לפני שאימא זרקה אותו והיינו תמיד צוחקות כשהיינו שומעות איך
הוא אוכל בתיאבון את העץ כל לילה.

המספרים של אימא דגדגו לי בצוואר ובעורף, והשיער שלי החל לנשור
לאט, לאט וליפול על הרצפה. אימא התחילה דווקא עם השיער
שבצדדים, ככה שכשהסתכלתי על הכתפיים שלי במראה, כבר לא ראיתי
שיער בכלל, יכולתי רק להרגיש אותו מדגדג מאחורה, כאילו מתחנן
בפני המספריים שלא יגעו בו, שיעזבו אותו בשקט, אבל אז הגיעו
המספריים גם  לשם, וכל הרצפה התמלאה בהמון המון שיער חלק ושחור
כמו יער חשוך. השיער שלי נדבק לפנים ולזרועות של אימא. היא
ניסתה לנער אותו ממנה ולא הצליחה. הבית כולו נמלא פתאום בשיער
שחור ועבה. מה קורה פה, אמרה אימא בבהלה, אי  אפשר להיפטר
ממנו, וגם אני הרגשתי שכמה שהיא גוזרת את השיער יותר ככה הוא
צומח יותר והולך וממלא את הראש שלי ואת הבית בשיער סמיך.
כשהרכנתי את הראש והסתכלתי למטה לרצפה, כבר לא הצלחתי לראות
אפילו את הבלטות. השיער שלי כיסה על הכל: על הכסא היפני שאימא
קנתה לפני שנה במכירה פומבית, על שולחן העץ מהגוני  שאימא לא
הסכימה להחזיר לאבא אחרי הגירושים אפילו שהיה שלו, הספה החומה
שאימא מארחת עליה את לאה שמיר שתמיד מתחנפת ואומרת שעל ספה כזו
נוחה היא עוד אף פעם לא ישבה, הנסיר הסיני מהחרסינה שקיבלתי
במתנה מדוד שמואל כשנסע לטייל בסין עם אישתו החדשה, הכוננית
לטלביזיה שיש בה גם מקום למכשיר וידאו  שאבא לקח אתו אחרי
הגירושים, הספרייה השחורה עם כל כתבי ש"י עגנון, בן גוריון
ומדינת היהודים של הרצל, השטיח הפרסי הישן שאימא ואבא קנו לפני
החתונה ותמונות השמן שציירה לאה שמיר ונתנה במתנה לאימא
והכריחה אותה לתלות אותן על הקיר. השיער השחור שלי עטף את כל
הבית. הערמות שנשרו על הרצפה, עלו עוד ועוד כמו המים בדליים של
שוליית הקוסם בכל פעם שאימא קשקשה במספריים מאחורי. השיער שלי
טיפס ועלה אפילו על האהיל הגבוה שאימא קנתה לפני שנה בהנחה
רצינית בועד עובדים.

עכשיו היא עמדה מאחורי רועדת, המספריים נשמטים מידיה, ואגרופיה
נקמצים בחוזקה. אי אפשר להיפטר ממנו, בכתה, כמה שגוזרים יותר
ככה הוא גדל יותר. היא הרימה את המספריים וניסתה להמשיך לחתוך,
אבל המספריים שלה, שהמשיכו לחתוך את השיער לא הזיזו לו. הערמות
השיער על הרצפה הלכו והתרבו עוד ועוד ועוד ועוד.....

השיער נפל על הכל:  הקירות המסוידים, האגרטל עם הסיגליות,
הטלביזיה.  איזה צרות שהשיער שלך מביא לנו, אמרה אימא מאחורי
בעייפות. לא ראיתי אותה, אבל ידעתי שהיא נושכת את שפתיה מרוב
ייאוש בלי שתוכל להפסיק לחתוך את השיער שהמשיך לצמוח עוד ועוד,
ועוד. רציתי לבקש ממנה שתפסיק אבל לא הצלחתי לפתוח את הפה
ולדבר, וגם ידעתי שעכשיו גם אם תרצה מאוד היא לא תוכל להפסיק
יותר. עוד מעט, ידעתי, עוד כמה דקות, יוצף הבית לגמרי בשיער
השחור והסמיך שלי, ואימא ואני נטבע בתוכו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?


-כן.


-יופי, אני שמח
לשמוע. עכשיו יש
לי סיבה טובה
לנשל אותו
מהצוואה.



אפרוח ורוד
משוחח עם
סבא'לה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/5/04 18:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר שוורץ יצחק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה