האישה הרעה אמרה לאימא שלי: "תבחרי, או שאני מחטיפה לה מכות
רצח או חותכת לה אצבע". הפנים של אימא שלי נשארו שלוות ורגועות
מאוד כשחייכה אל האישה הרעה ועשתה לה תנועה אדיבה עם היד
לכיוון הכסא. האישה הרעה התיישבה על הכסא מול אימא שלי ואימא
שלי אמרה בקול רגוע ושקט: "סגנון הדיבור שלך לא מוצא חן בעיני,
מה זה האולטימטום הזה? תסלחי לי מאוד אבל אני לא בוחרת" והיא
שילבה את ידיה בהפגנתיות מול האישה הרעה שישבה מולה והשמיעה
קולות לא יפים כשלגמה מהקפה שאימא שלי הכינה לה.
אני עמדתי רחוק מהן, ולכן יכולתי לראות רק את הגלימה השחורה של
האישה הרעה, ואת הפנים המחייכות של אימא שלי. הייתי בטוחה
שאימא שלי תבחר באפשרות הראשונה של המכות, כי אמנם כואב קצת,
אבל לפחות לא מאבדים שום דבר וגם אין את הכאבים שיש כשחותכים
אצבע מהיד ואין דם, בגלל זה התפלאתי מאוד כשאימא שלי בחרה
באפשרות השנייה; אבל אחרי שחשבתי על זה קצת, הגעתי למסקנה שהיא
בטח יודעת מה שהיא אומרת.
האישה הרעה קמה מהכסא, תפסה אותי חזק בזרוע ואמרה: "תגידי שלום
יפה לאימא". "שלום אימא", אמרתי ואימא חייכה ונופפה לי בידה עם
מטפחת רטובה מדמעות.

כשפקחתי את העיניים מחדש, מצאתי את עצמי יושבת על כסא אדום
מפלסטיק בבית קפה עם נורות גדולות שתלויות על התקרה ומוזיקה
קלאסית שמתנגנת ברקע, מול האישה הרעה שאכלה עוגת גבינה מצלחת
לבנה וגדולה ושתתה קפה בלגימות קולניות. רציתי להיות טובה אליה
כדי שתתחרט ולא תחתוך בסוף, אז שמתי את האצבע על השולחן, גם כי
חשבתי שאם היא תחליט כן לחתוך, עדיף לגמור את זה כמה שיותר מהר
ולא להיסחב עם הפחד המון זמן כמו שאימא אומרת לי כשהיא מורידה
לי פלסטר, שזה כואב שתי שניות ואחר כך די שוכחים.
אבל האישה הרעה לא אמרה כלום על האצבע שלי ולא חתכה שום דבר.
היא ספרה לי בסוד שהיא מתכננת פיגוע המוני, הרכינה את הראש שלה
אלי ושאלה אותי בלחש ובקול צרוד מהתרגשות: "איפה לדעתך כדאי לי
להחביא את הפצצה?" אני לא ידעתי מה לענות לה, כי אני לא מבינה
בדברים האלה. רציתי רק שתחתוך כבר כי האצבע שלי התחילה לרעוד
על השולחן, וגם היה לי כואב בשאר האצבעות ביד שעשיתי מהן אגרוף
מתחת לשולחן.
חשבתי על אימא שלי ורציתי שהיא תבוא להציל אותי, אבל ידעתי
שהיא לא תבוא ושאני צריכה להיות נחמדה אל האישה הרעה כדי שגם
היא תהיה נחמדה אלי בחזרה ולא תחתוך.
האישה הרעה קמה מהכיסא וניגבה את פירורי הגבינה מהשפתיים שלה.
אחר כך היא הטמינה איזו חבילה מתקתקת עטופה בנייר מתנה מתחת
לשמלה השחורה שלה, וניגשה בשקט לשולחן של איש מבוגר וקרח שקרא
עיתון והניע את הראש שלו כל הזמן שמאלה ימינה, והניחה את הפצצה
על השולחן שלו ליד הקפה, ממש מול הפנים שלו. חשבתי שהאיש יראה
את הפצצה וייבהל אבל הוא רק המשיך לקרוא את העיתון ולעשות צט
צט, עם השפתיים מדי פעם. התיקתק של הפצצה נשמע בכל המסעדה, אבל
המלצריות התעלמו ממנו והמשיכו להגיש עוגות.
רציתי לבכות אבל ידעתי שאסור לבכות ליד האישה הרעה כי זה יכול
לעצבן אותה מאוד.
פחדתי נורא. ממש הרגשתי איך שהלב שלי דופק כמו אחרי ריצה
למרחקים ארוכים שהיינו עושים בבית ספר בשיעורי ספורט.

האישה הרעה חזרה לשולחן שלנו בחיוך, התיישבה על הכסא שלה
בשלווה וסידרה לעצמה את התסרוקת.  
כשהסתכלתי עליה מקרוב ראיתי שהיא מאוד יפה, אולי אפילו יותר
מאימא שלי. ואז פתאום היא הסתכלה על האצבע שלי, זקפה את גבות
העיניים שלה בפליאה ואמרה, אוי איך כמעט שכחתי. היא הרימה את
הסכין על העוגה והניפה אותו מעל האצבע שלי. עצמתי את העיניים
חזק חזק וניסיתי להיות אמיצה ולא לפחד.
רציתי כבר להיות אחרי הכאב.