לגן של צילה הגיעה באיחור. היא אחזה ביד של אמא שלה  והסתירה
את פניה האדומים מבושה מאחורי שמלתה הפרחונית. הגננת צילה,
נמרצת וקולנית, גילתה את מקום המסתור שלה מאחורי השמלה בלי
להתאמץ  ומיד משכה אותה אליה, חיבקה ונישקה עם המון רוק וריח
פה לא נעים. "מזל טוב מותק,  אמרה בעייפות, יומולדת שמח" .
הילדה שלא הוציאה את אצבעה מהפה מלמלה בפחד. הגננת ניסתה שוב:
"יומולדת שמח מתוקה, את ילדה גדולה". הילדה שעיניה הוצפו דמעות
שתקה הפעם,   אמא שלה היטתה את ראשה מעט לכיוון הגננת, ולחשה
לה בקול ממתיק סוד ובאותה הנימה בה סיפרה לרחל השכנה על  עדינה
פישר, זאת מהבית האדום עם הגמדים בגינה, שויתרה על משמורת
הילדים שלה כדי לקבל כסף, הרבה כסף,  שנירה  קצת  עשתה
בתחתונים מרוב התרגשות ושמזל שהביאה ספייר. הגננת נענעה בראשה
, חייכה שוב וליטפה את שערה של הילדה באצבעות מהירות, גסות ולא
נעימות  שגירדו את קרקפת השיער שלה" היא ניסתה להצמיד את הילדה
אליה , לחבק שוב אבל נירה אמרה בתוך הראש "מסוכן", מיהרה
להסתתר שוב מאחורי השמלה הפרחונית.  הגננת נאנחה,  ומיהרה מיד
לצייר  על פניה חיוך קטן. היא חיטטה בשקית שהייתה תלוייה על
ידה ברפיון, והוציאה ממנו מתנה עטופה בנייר צלופן ורוד עליו
היו מצויירות שתי ילדות בלונדיניות, בשמלות ורודות, עם כתר זהב
על הראש מחזיקות ידיים ומחייכות. היא נתנה את המתנה לילדה
שקימצה עליה את אגרופיה, וניסתה להכריח את שפתייה להעמיד חיוך
נוסף כשקראה בקול  שהשתרבבה בו נימה של קדרות : "ועכשיו תגידי
שלום לאמא,  היא תבוא עוד שעה. את זוכרת שיש לך היום מסיבה
מותק? "נכון שאת מתרגשת נורא? "נכון שאת שמחה"?


לפני שאפשר היה להיכנס לפתח הגן, לשעת ריכוז, לבניית לגו,
למשחקים עם הבובה זהבה, צריך היה לעבור בגינה גדולה שהיו לה
חצר אחורית וחצר קדמית. משני המקומות קשה היה להגיע לפתח הגן
עם המתנה הכבדה המרשרשת, בלי שמישהו ירגיש. נירה נעמדה בפתח,
תקעה אצבעות ארוכות במתנה ולא העיזה לגרד בראשה למרות הרגישה
צורך חזק, בלתי נשלט לחרוט חריצי ציפורניים בקרקפת. "מסוכן",
הוכיחה את עצמה, כשעברה בהיסוס בחצר הקדמית. " פה  הגדולים,
מרביצים. הם ייקחו את המתנה" היא פנתה ללכת לחצר האחורית, אבל
מיד חזרה בה וצעדה לאחור. "מסוכן", חשבה שוב כשלפתה את המתנה
והצמידה אותה חזק אל השמלה" פה קטנים. הם מושכים בשמלת
היומולדת, הם יקרעו את  המתנה". נירה נעצרה וגירדה ברגלה
הימנית את ירכה השמאלית שעקצצה. היא התגעגעה לשמלה הפרחונית.

בשעה תשע ושבע דקות, הגיעו אימא ואבא, לבושים יפה, מפזרים
אחריהם שובלי ניחוח בושם ואפטרשייב עדינים, ומפזרים חיוכים לכל
עבר. הגננת צילה חבשה על ראשה של נירה זר פרחים. נירה ישבה
באמצע, בין אימא שלה  לאבא שלה, וניסתה להחליט למי מהם כדאי לה
לתת להחזיק את המתנה הכבדה. בהתחלה חשבה שממש ממש כדאי שאבא
שלה יחזיק אותו בגלל הידיים חזקות והאצבעות העבות וקשות שלא
יתנו לאף אחד לקחת את המתנה ממנו, אבל אז  ראתה שהוא מנענע את
המתנה מצד לצד בגסות, מועך את העטיפה, וממולל בידו את סלסולי
הגבעולים הרכים של סרט הקישוט, לכן החליטה לתת את המתנה לאימא
שלה שידיה עדינות ורכות ויש בהן שקט וחמלה שיכולה לגרום לילד
הכי כועס להרגע לחייך, ולא לרצות לחטוף מתנות של אחרים יותר אף
פעם בחיים , אבל אמא שלה החזיקה את המתנה שלה רק בקצות
האצבעות, כאילו נגעלה, ונירה נאלצה לקחת אותה ממנה ולהחזיק
בעצמה למרות שעור ידיה נעשה אדום מרוב כובד ושריריה כאבו. ואז,
החלה האקורדיוניסטית לנגן "היום יום הולדת" ונירה ידעה, שמשהו
מאוד מוזר עומד לקרות, משהו מאוד מאוד מוזר, מאיים, לא מוכר,
בור פעור ושחור שאם לא תיזהר ולא תברח בזמן יפתח פה גדול ורעב
ויבלע אותה בלי ללעוס, "מסוכן"  צעק מישהו בתוך  ראשה "מסוכן,
מסוכן, מסוכן". אבל לפני שהספיקה לקום, לפני שהספיקה להתחבא
מאחורי השמלה הפרחונית, מצאה את עצמה מוקפת בילדים ומבוגרים
צוהלים מכל כיוון שהביטו בה וצחקו. ואז פתאום, בלי שהבינה איך
זה קורה, לפני שהספיקה להגיד לעצמה "מסוכן" נוסף כדי להתכונן,
קרה משהו שגרם לראייתה להתערפל ולגופה להתכווץ בבעתה. הכסא
המקושט  עליו ישבה , התחיל לעלות ולעלות ולרדת ולעלות  ולרחף
באוויר. נירה התכווצה, היא השמיעה קול שנשמע כמו יבבה של גור
קטן, רגליה פרכסו באוויר, חסרות אונים ואבודות בניסיון נואש
למצוא מקום מוצק ובטוח לדרוך בו. כשהביטה למטה, יכלה לראות את
אבא ואימא שלה, מחייכים וצוחקים וסופרים מספרים. היא יכלה לחוש
עדיין בעטיפת המתנה שהחזיקה בידה. היה לה ריח של משהו חדש, שאי
אפשר לדעת את מהותו, או לקלף את העטיפה שלו ולהבין . היא
צימצמה את עיניה, מסנוורת מהשמש, ואחר כך בהחלטה של שנייה
החליטה להיות אמיצה ולהביט קדימה. השמיים מולה היו כחולים
ומבריקים. אם הייתה יותר אמיצה, הייתה מנסה לשלוח  יד לגעת בהם
, לגעת  בעננים ולעשות פוו ולראות איך הם מתפזרים עם הרוח  בלי
פחד והופכים מצורה אחרת לצורה שונה לגמרי. היא עצמה את עיניה
שוב, חושך מוכר וריצודי הבזקים שהם רק שלה.דמיינה איך היא
יורדת למטה עכשיו, נוגעת באדמה, חופרת עם נעלי הלקה האדומות
שלה בתוך החול הרך, מעמיקה עוד ועוד ומופתעת לגלות בוץ רטוב
וחמים. "מסוכן", לחשה בבהלה, "אמא, מסוכן".  אבל כולם היו
עסוקים בספירה וצחקוקים ולא שמעו. אימא ואבא שלה תפסו בכסא
המעופף כל אחד מצד אחר, הם החזיקו אותו חזק ובביטחון לא בגסות
או בגועל כמו שהחזיקו את המתנה  שנתנה להם לשמור עליה קודם.
הפה שלה היה יבש לגמרי, היא הייתה צמאה ורצתה לשתות מהמיץ
שראתה על השולחן המכוסה מפה לבנה, שם למטה, רחוק ממנה.
"הביתה", אמרה בקול חנוק מדמעות, אבל הם לא שמעו אותה, דיברו
ושרו וצחקו מאוד ן המחזה שנגלה לעיניהם: ילדה קטנה והכסא
המקושט כוכבים ועלים ושרשראות יפות, שמרחפים להם ככה פתאום,
בלי שום הגיון באוויר החופשי."שתזכי לשנה הבאה", צעקו לה,
ונירה נבהלה כשהבינה שהם רוצים להשאיר אותה שם למעלה עוד שנה
שלמה, דמעות פחד עלו בעיניה, מפלחות שני שבילים רטובים על לחי,
"אמא, אמא, אמממממממממאאאאאא". ואז פתאום בבת אחת, נגמר הכל,
ממש כמו שהתחיל,  והכסא הקטן נחת שוב על האדמה, נירה הוקפצה
באוויר לשנייה נוספת ואז נפלה בבת אחת. כשנגעו רגליה באדמה,
ליטפה בהיסוס ובזהירות מוקפדת בבוהן את החול הרך שעטף אותה
בשמחה. חום נעים ורך עבר בכל גופה, כשהחלה להעמיק ולבחוש
ולהטמין את כפות רגלייה בתוך החול הבוצי. היא הביטה באמא ואבא
שלה ורצתה לבכות, לרוץ מהר, לברוח, לשתות מיץ, להסתתר מתחת
לשמלה הפרחונית, אבל לא הצליחה להקים את עצמה. היא נאחזה היטב
במשענת העץ שתמכה בגבה, זרקה את רגליה באוויר בשביל לא להפחיד
את מה שרחש מתחתיה, מלא רימים וחורים פעורים שפתחו פיות רעבים
מולה, והצמידה אליה בשארית הכוחות שעוד נותרו בה את המתנה
שלה.