גשם, כחול בוהק, דגדוג אינטלקטואלי, רעד בין האצבעות, המון
נפש, ספירלה, זה הולך ונשנה, פנים מול פנים עד לנקודה בודדה,
לבד.

אני הולך בבטחה, צעד אחר צעד, חדור (כוונות) להישיר מבט קדימה
לעבר צוף, שרף וטל. קרן שמש אדמונית, ענן מתעתע, עלה נרעד
מטלטל בקצב הרוח.
נגיעה בגזע עבות מגלה תקופות של אפור ותכלת, של נשירה
המון עלה, קמצוץ פרי (רק להותיר טעם של עוד בשממה)
וזה המון, זה - זו חיות, ג'ונגל.

הם מתלחשים בקצב מונוטוני מלאי אדרנלין להמשיך ולתור בה,
מלהגים בגרון ניחר תחת מלל כבד, בטונים נמוכים.
הן בגופן שבריריות. הם מגושמים.
ברק בהיר ניבט מגופם לאור השמש היוקדת. קיץ ישראל אפס ארבע.
חילופין, חילופין, טרנספר של מודרניזציה, של תקשורת, של עולם
ומציאות שכולה מכנה משותף. בודדים.
אני עוטה על צווארי משי אדום, להתבדל, להתבדל להבריק באור שונה
"אינדיווידואליזם עטוי פטריוטיות", לוחשת בלהט
כמעט בגיחוך.

ג'ונגל במוביל לאגם של אופקים, כחול ועוד אחד. נראה שזו ההגדרה
הוויזואלית לאין סוף.
מכהה את הזיכרון המשורטט בדיוק של התחלה.
האם זו הצעידה בטרמינל לחוף מבטחים?
האם זו הנשימה העמוקה בתום ולזכר הפרק שנחתם כעבר?
בוחרת פינה יחידה, מוקפת גרגרים, כתמים של ירוק, של צהוב
תכלת וים. הפעם נתאפשר (מתפשרת ירוק בעיניים).
מדוע בעיניים זהו ג'ונגל ואני זו שמוצפת בזרמי שפכים
אוגרת קווים של תודעה?