מתכננת תכניות אבל מתקשה לעמוד מאחוריהן.
היום כשהחשיך החשיכה נראתה לא פתורה, סבוכה כזאת, ואת עמדת לך
מול הים, מנסה להפטר מהכישוף של החודשים האחרונים ולבכות.
אבל כל שהעלית בחכתך היתה לחות מזערית בשתי העיניים, שהתאמצו
לגמוע את כל השחור המוקצף היפה הזה שנגלה לעברן.
התאריך הזה ריחף מעלייך כל היום וגם אתמול.
זה היה מן הימים האלו, שסובבים סביב תאריך מסויים באופן בלעדי,
כמו לדוגמא, ביום השואה,  שכולם יודעים שהם צריכים להיות לפחות
קצת עצובים, וסליחה על ההשוואה.
גם היום הזה, שבכל שנה חשבת הרבה לקראתו, ולבשת את השמלה הכי
יפה וניסית לחייך קצת יותר, והפעם, ידעת שזהו יום עצוב.
אז לפני חודש תכננת תכנית שהצליחה, למה קשה לך לקבל אותה?
לפני חודש אמרת לעצמך שבשביל שדבר חדש יווצר, דבר ישן צריך
למות, לדעוך, לגווע.
חשבת איך הוא יפסיק סופסוף לאהוב אותך, או לרצות לאהוב אותך,
ולילה אחד, לפני שהלכת לישון, הבנת בדיוק מה את צריכה לעשות.
כשספרת לו מה עשית הוא בכה וניתק את הטלפון.
אח"כ התקשר שוב ואמר:
"אם נראה לך שבגלל שאת מוצצת זין לאנשים אחרים אני אפסיק לאהוב
אותך אז את טועה!" וניתק.
אח"כ לא התקשר יותר.
עד שהגיע התאריך הזה, ואת שוב נאלצת להזכר ולחשוב עוד יותר.
והיום לבשת את המעיל הארוך של פעם, שידעת שהוא אוהב, ויצאת
לטייל ליד הים, לעשן ליד הים, עד שתקבלי סחרחורת.
מנסה להתמודד עם המחשבות הרעות שעלו לך בראש, עם התאריך המציק
הזה.
בדרך חזרה עברת ליד הבית שלו, ובדיוק ראית אותו יוצא מן
המכונית עם זר פרחים ביד אחת וביד השניה המגבר של הגיטרה שלו.
הבטת בו חצי דקה בשקט החשוך מבלי שראה אותך. אחר כך קראת לו.
הוא התקרב.
שאלת את עצמך אם יתקרב מספיק בשביל לחבק אותך, אבל הוא נעצר
במרחק מסוים.
"מה את עושה פה?"
"הלכתי קצת בשביל לחשוב ליד הים."
הוא שתק.
"מזל טוב," הפלטת בחיוך מאולץ והוא הביט בך במבט הכי שונא
שלו.
"תודה," הוא אמר בחצי פה ואז סובב את גבו והלך, משאיר אותך
עומדת פעורת פה.
אחרי חמש דקות התקשרת אליו, סך הכל זה יום ההולדת שלו, וביקשת
שירד שוב למטה לכמה דקות.
"מצטער," הוא אמר, "אבל אני לא יכול להסתכל לך בעיניים." צליל
ניתוק.

את ממשיכה ללכת ומבינה פתאום שאת לבד, לבד לגמרי, בתאריך שבו
הייתי פעם הכי הרבה ביחד. ואז, אז את קולטת, המשימה הושלמה.
אז את עוצרת את הליכתך, טועמת מן הרוח הקרה ואומרת חצי בקול
חצי בלב, אבל בצעקה גדולה:
"אני בן אדם חופשי!!!"