היא יושבת וקוראת בספר שלה - קוראת בשקיקה כל מילה ומילה,
כאילו מנציחה אותה. הנחתי עליה את רגלי. והיא, מבלי להזיז מבט,
שולחת יד ומלטפת. עם חיוך מתוק קטן בפינה הימנית של השפתיים.
אני כל כך אוהב שהיא מחייכת ככה, כאילו היא בכלל לא מודעת
לחיוך שפתאום עלה על פניה. אני מרגיש את כל האצבעות שלה לופתות
את כף הרגל שלי. מרגישות, אוהבות. הלא אני כבר יודע איך בכל
דבר שהיא עושה מופגנת אהבה עצומה ועד כמה התמזל מזלי להיות
האיש שהיא אוהבת.
היא מישירה אליי מבט - קראה בספר איזה משפט שהזכיר לה אותי,
"אתה חושב שאתה חכם גדול נכון?" אמרה מבלי לחכות לתשובה, "אתה
בכלל מבין שאתה בכלל לא יודע?" - "זה לא נכון", עניתי. התחלנו
לדון בהבדלי ההסתכלות שבינינו - בין אלו המסתכלים למעלה, אל מה
שעוד ירצו ללמוד, לבין אלו המסתכלים למטה, אל מה שכבר השיגו.
המתוקה שלי שייכת לקבוצה הראשונה ואני... אני נועדתי להיות
מבין בני המזל שיכולים להתרפק על מה שכבר למדו, עשו והשיגו.
היא מפנה את מבטה, קצת זועפת. כאילו שוב לא מבינה כמה אני צריך
את החיזוק הזה ממנה, כמה אני משתוקק שוב ושוב שתאמר לי שהיא
אוהבת, שתחייך אליי. היא חוזרת לקרוא בספר ואני שולח שוב את כף
רגלי הימנית. אם אין מילים, אולי בהונות הרגליים שלי יוכלו
לקבל קצת אהבה.
כל-כך רציתי לתת לה נשיקה באותו רגע, אבל נראה היה שקרון מלא
בהודים נעץ עיניים באצבעות המלטפות את הבהונות שלי, כשכולם
ניסו להבין, מה עושה אותה אישה קטנה ומתוקה עם אותו הגבר,
הלבוש בגופייה ומכנסיים קצרים. התאפקתי. בטח לא נפיק סרט הודי
שלם באמצע הרכבת, ועוד בחינם.
בספסל מולנו שכב הודי משופם עם שעון מוזהב על כף ידו השמאלית
וניסה לחדור אל בין אגלי הזיעה המתוקים הנוטפים מגופה. אני
פשוט מעריץ את היכולת שלהם לנעוץ מבטים בלי שום בושה. היא
מבחינה בעיניים ההודיות הבוחנות ומסתכלת אליו בחזרה. זה היה
יכול להיות מבט של אזהרה, אם הוא היה מפסיק להסתכל, אבל הוא
המשיך, כאילו לא הרגיש שזה עתה תפסו אותו עושה משהו שנחשב
כאסור, לפחות במקום ממנו אני בא. היא מורידה את העיניים - מתוך
הרגל, אבל אחרי כמה שניות היא מביטה בחזרה. הרי היא בעצמה
כועסת על אותו נוהג מטופש מארץ רחוקה ומחליטה שאם לו מותר,
מותר גם לה. המבט הזה הופך פתאום לחיוך וברכת שלום. הוא ענה לה
וחייך בחזרה. המבטים ממשיכים ואני קצת נלחצתי ושלחתי לעברה גם
את כף רגלי השמאלית, כדי להבהיר לכולם מי פה ועם מי. הוא לא
הפסיק להסתכל ואני מצאתי את עצמי אומר באנגלית - "My wife".
סופסוף הוא הפנה מבטו אליי וחייך, "Very beautiful wife".
חייכתי בחזרה, בעיקר מרוצה מזה שנגמר קשר העין ביניהם.
"שוב אני הופך רכושני כלפיה", נזפתי בעצמי, אבל אותה נזיפה,
נעלמה במהרה כשנזכרתי... אני לא יכול להיות רכושני למשהו שהוא
לא שלי.
והיא לא שלי. אני לומד את זה כל פעם מחדש. היא כמו רוצה לחיות
היום, אבל לא מצליחה לשכוח את האתמול. היא מוכנה לאהוב אותי
היום, אבל רק בתנאי שברור לכל הצדדים הנוגעים בדבר, שלכל יום,
וגם ליום הזה, יש סוף. כמו כל הסופים ברור לי שגם הסוף הזה
יהיה דביק, נוזלי, ובדיוק באותה מידה גם מתוק ואלוהי.
הסתכלתי על המתוקה שלי, עוצמת עיניים, מחבקת את הספר, מחזיקה
את כל הגוף שלה, שלא ילך לשום מקום, שלא יאבד. במבט שני, כבר
שמתי לב כמה שהיא הצטמקה לאחרונה ובמוחי חלפה המחשבה שלא רחוק
הרגע שכבר לא אוכל לגעת בה. הרגע שבו היא תישאר בשבילי רק בגדר
חלום, או אשליה - לא משהו שמישהו באמת יידע לענות לי מה זה היה
ואולי גם דבר שאף אחד לא יבין. ידעתי כבר שברגע הזה, אני לא
אוכל להסביר שום דבר והמתוקה שלי כבר לא תהיה לידי בשביל להפנט
את כולם ולהגיד לי שזה לא חשוב - כי מה שחשוב באמת זה מה שיש
בינינו.
שקעתי בעצבות בתוך עצמי, עד שההודי לידי, סימן לי שהגענו
לתחנה. שלחתי שפתיים זהירות למתוקה שלי. היא מחייכת.
הוי, אם רק יכולתי לתאר את החיוך המתוק שלה, מסנוור כולו.
בהתחלה חשבתי שאם אסתכל יותר מידי אהפוך לנציב של מלח, אבל
נדמה לי שהמתוקה שלי חסה עליי ושמרה אותי מדברים מסוכנים
באמת.
היא ממצמצת בעיניים וקמה פתאום מבוהלת כולה. "אני נגמרת", היא
אומרת. הרגשתי איך הלב שלי מכריז על פיצוץ מתקרב. לקחתי אותה
ביד אחת וביד השנייה החזקתי את כל התיקים, והתחלתי לרוץ לעבר
הגסט האוס. בחוץ התחיל לרדת מונסון והמתוקה שלי מתכווצת עוד
יותר. ראיתי שהחיוך בעיניה הפך לעצוב - חיוך של פרידה. אני לא
יודע איך, אבל התחילו לרדת לי טיפות מהעיניים. "אל תבכה", היא
אומרת. "זה רק יקרב את הסוף". ניסיתי לחנוק את הדמעות ובמקומן
יצאה לי צעקה. כולם הסתכלו בבהלה על הזר, המטורף התורן שרץ
ברחובות. כבר ידעתי שיש להם מספיק זיכרונות רעים מזרים
מטורפים, אבל לא ניסיתי להרגיע אף אחד. רק המשכתי לרוץ. נכנסתי
לגסט האוס ולקחתי את החדר הראשון אפילו מבלי להתמקח. כשההודי
של הגסט האוס יצא, הנחתי אותה בזהירות על הכרית וראיתי שהיא
כבר בוכה. דמעות מתוקות כל כך. "זה הסוף", היא אומרת. ראיתי
שהיא כבר קצת יותר קטנה מהבוהן של כף רגלי הימנית. "נשארו רק
עוד דקה או שניים עד שאמס כולי", היא מסבירה. ואני... לא ידעתי
מה לעשות. הסתכלתי.
זה היא החזקה מבין שנינו. היא זו שתמיד יודעת מה לעשות. והיא
ידעה. בתוך כמה שניות היא מתעשתת, עוצרת את הדמעות ואומרת:
"זהו! אני אוהבת אותך ומוכנה לתת לרגע מהיום הזה, להישאר לנצח.
אני רוצה להיות בתוכך תמיד". עכשיו כבר נזכרתי...
היא הכינה אותי לרגע הזה כבר זמן מה לפני כן. הסבירה איך אני
צריך לשלוח לשון, לנקות אותה ולשים את כולה בתוך הפה שלי.
התכוננתי לרגע הזה, חשקתי בו כל כך, ועכשיו התשוקה מתבלבלת עם
בעתה. "אין ברירה", היא אומרת, כדי לפסול אפשרויות אחרות. "אני
מוכן", עניתי.
שלחתי קודם כל שפתיים, נישקתי. שלחתי לשון לחמם וללפות את כולה
- להושיב אותה בתוך הפה שלי. אני מרגיש איך המתיקות זורמת לי
בכל הגוף - נשארת איתי.
הסוכרייה שלי עכשיו בתוכי, בכולי  והכל נראה כמו הלוצינציה
מלאה בחרדות. ופתאום, אני כבר לא בטוח, אם היה או לא היה. אני
קם ומסתכל בהשתקפות שלי בחלון ולו רק כדי לבדוק אם כבר השתגעתי
לגמרי. המתוקה שלי הייתה אומרת שהשיגעון הוא מתנה ואני בודק את
שרידי השפיות בתוכי? חייכתי. הדמות בחלון נראתה לי שונה מתמיד,
אך מוכרת. כן, זה קל לזהות את החיוך המתוק הקטן בפינה הימנית
של השפתיים - החיוך שלה.