אני יודעת שיש סיכוי מסוים שלא ממש תשמח לקרוא את המכתב הזה,
אבל אני גם מודעת לכך שיש סיכוי שזה גם לא יזיז לך בכלל,
וסיכוי מסוים שגם אולי יעלה בך חיוך - אולי מעצם השמחה לשמוע
אדם שפעם לפחות אהבת (ואני נוטה להאמין שעדיין אוהב) ואולי
בגלל עניין של אגו. יש בידך את הבחירה איך להרגיש, כנראה כמו
שלי הייתה את הבחירה איך להרגיש לפני פחות משבוע, ואני בחרתי
לברוח בהיסטריה. אני עדיין היסטרית...
drama queen, נהגת לומר?
בכל מקרה, אני כותבת כי יש לי מה לומר. אולי תאורטית אני יכולה
לומר את זה למישהו אחר ולהשתחרר מזה, מבלי להציק לך בחיים, אבל
בת'כלס, זה לא ככה. כשאני מרגישה שיש לי אמירה מסוימת, אני
צריכה להעביר אותה. אתה תוכל לעשות איתה מה שתרצה, לשמוע,
לזרוק, לגלגל.. אבל אני חייבת לומר - אם לא אני כלואה בתוך
עולם שלא נותן לי מנוח.
אז אחרי כל ההקדמה, בטח כבר לא אוכל לומר דבר. כן, נראה לי כך.

אני למדתי קצת דברים. אני עדיין מעבדת את כל החודשים האחרונים,
כך שסביר להניח שיש לי עוד דברים ללמוד, אבל גם מה שקיבלתי
בינתיים, זה די הרבה בשביל מוחי הקטן.
השורה התחתונה, במה שכרגע אני רוצה לומר לך... או שאולי אני לא
רוצה לומר לך. לא זה לא בשבילך עדיין... אבל השורה התחתונה היא
שאני אוהבת אותך, וכן, אוהבת עד אין קץ, אוהבת כמו שאוהבת
אוהבת, אוהבת הכי הרבה שאפשר, ללא היסוס, אני אוהבת. אבל...
אני לא מוכנה בשום פנים ואופן להיפגע שוב, וגם לא מוכנה בשום
מחיר לוותר על מי שאני, ואולי לא שמת לב, אבל המרחק ביני לבינך
הוא כמעט אין סופי, וכנראה שכרגע, כנראה ששוב, לא הצלחנו לגשר.
עניין של הנעה? לא יודעת, כבר די עייפתי מלנסות, מה גם שאני
מודה, שבחודשים האחרונים, מהר מאוד ויתרתי על לנסות, והסתפקתי
בצפייה מהצד, באיך אנחנו שוב, הורסים את האהבה שלנו.
אני פסימית למדי בכל מה שקשור אלינו, פרט לדבר אחד שבטח תרצה
לומר לי שאתה לא רוצה לשמוע אותו בכלל, כי לך זה לא עוזר
בגרוש. אבל, יקירי היפה מכולם. אהבתי אלייך היא נצחית והיא
יחידה. פתאום גם אני רואה את עצמי נשארת לנצח לבד... ואני רואה
את זה כל כך חזק. אם לא איתך (ואני מניחה שעליי להבין כבר, שזה
כנראה לא יהיה איתך), אני לא אוכל לאהוב בחיים, וכל חיים שללא
אהבה הם חיים של פשרה.
אז לא ברור היכן להתפשר, ואם בכלל צריך. הרי בשביל להיות איתך
עליי להתפשר, ולהיות בלעדייך, זו פשרה גם כן, כי אין היא
מייצגת את רצוני המלא.
יהיה מה שיהיה. עליי לומר עוד דבר מה - צר לי אם פגעתי בך. זה
נעשה מתוך כעס, מתוך פחד, מתוך כאב, ברגעים בהם האגו ניצח את
האהבה.
אולי בעצם זה המשפט שאני רוצה לומר לך יותר מהכל. (ולכן הוא
קיבל הדגשה), אבל עכשיו אני קצת חוששת לשלוח. פעם אמרו לי
שאסור לי לחשוש לומר דברים, או לפגוע - פשוט לומר אותם. אולי
תחושותיי אומרות לי, שמדובר באמירות של לב, שנשלחות לאיש גאה,
והן יובילו רק לכעס, וקצת חוסר הבנה, וזה חששי העיקרי, שדווקא
מלותיי שלי, ישניאו אותי עלייך. ואולי זה דווקא לטובתך?

מקווה שיום אחד, כל אחד מאיתנו ידע ליצור הרים של אהבה מתוך
אהבה.