פתח צר, שבמאה מסויימת שימש למישהו כחלון ראוי, מהווה כרגע
תחליף עלוב לצוהר ממנו אמור להכנס חמצן לחדר; כדי שיהיה לי
"משהו אחר לשאוף לריאות, במקום העשן הארור הזה של הסיגריות".
געגוע הברווזים והגשם השוטף לא מניחים לי להרדם. כן, בטח.
כאילו שהקולות שלהם, הם שמטרידים את מנוחתי, ולא הקול שלה,
הצעקות שלנו, לפני מספר שעות. שלנו... שלי. היא תמיד היתה
מדברת בשקט, ברוגע. היא הסבירה לי פעם שזה כמו עם שירים; בשיר
שקט מקשיבים למילים, בשיר רועש - לדיסטורשן. ליין תמיד היתה
הבלדה, ואילו אני הרעדתי את הקירות עם הדיסטורשן שלי. לא פלא
שהיא לא האמינה שאני אוהב אותה באמת. היא מעולם לא הקשיבה לי,
כשצעקתי לה את זה.
בפעם הראשונה שהיא ביקרה בבית שלי, היא אמרה שאלוהים גר כאן.
הבטתי בה בתמיהה, והיא פלטה שוודאי לא קל לחיות איתו.

וויתרתי על הנסיון לישון, גם על הנסיון להתחמם בחדר הקטן
והמחניק הזה. החלטתי לצאת אל הסיפון, בתקווה שתעבור אנייה אחרת
שתיקח אותי הביתה. המנוע שלי, הרי, הפסיק לעבוד כשהוא נתקל
בליין. אפילו את הצרחה שלה לא שמעתי. ואולי היא אפילו לא צרחה.
במשך שעה תמימה תהיתי לעצמי לאן היא נעלמה. חיפשתי אותה בכל
האונייה (מה שלא היה קשה במיוחד, בהתחשב בגודלה המצומצם),
קראתי לה, וכלום. כאילו בלעה אותה האדמה. אבל אפילו הים לא
יוכל לבלוע את ליין. למרות שהיא ניסתה. אני יושב לי כאן ותוהה
אם יכולתי לעזור לה איכשהו; להקל עליה; למנוע את מה שקרה. ועם
כל כמה שאני מקווה, עם כל כמה שאהבתי אותה ועם כל המזוכיזם הזה
שטורח להטביע אותי בהאשמות - ביני לבין עצמי, אני יודע שרק היא
יכלה לעזור לעצמה.

אני מביט סביבי. המים שקטים מדי כרגע, זה לא מתאים לי. רק לפני
כמה שעות היא ישבה מולי ובהתה ברצפת העץ. היא כל כך התאימה
למזג האוויר; כולה קרה ומנותקת. רק בעיניים שלה יכולתי למצוא
מפלט. לראות, להבין... כי היא, הרי, לא היתה מסוגלת לספר לי על
מה שמטריד אותה; וזה היה ביזארי לחלוטין, כי מילים היו הכל
בשבילה. היא תמיד דאגה להשתמש בהן כראוי; היא לא דיברה הרבה,
וכשדיברה, תמיד היתה חוכמה בדבריה. היה ברור שהיא מנסה להעביר
משהו חשוב, אבל לפעמים פשוט לא הצלחתי להבין מה. הייתי נותן
הכל בשביל להכנס לראש הזה שלה ולהבין אותה. הכל. גם אתמול,
במשך כל הזמן שישבנו כאן, היא הוציאה רק משפט אחד מהפה. היא
הסתכלה סביבה - כמו שאני עושה עכשיו - וראיתי בעיניה מסה עצומה
של עצב וחוסר אונים, שהכאיבה לי. לרגע אחד, תהיתי לעצמי אם היא
עומדת לבכות, אך התאפסתי על עצמי מיידית. מאגר הדמעות שלה
התייבש עוד לפני שהכרתי אותה, ומעולם לא ראיתי אותה בוכה. היא
לחשה לי שאלוהים מעולם לא היה כאן, והמשיכה לגרום לשמיים לדמוע
במקומה.