מכתב גלוי לאישה נסתרת. אשת ראשי קיבלה צורה וממשות והיא איננה
רוצה אותי. אותי שחשב אותה, שיצר את בטנה המשגעת מתוך קדחת
הבדידות שמקיפה אותו. היא, יציר דמיוני שהיוותה לי נחמה יחידה
להמשיך ולשאת את אבסורד החיים שמלווה אותי. ומה עכשיו מנקרת
השאלה בראשי, מה מכאן והלאה. אמציא לי חדשה? הרי זו תהיה אותה
אחת. צעדים נשמעים בראשי, צעדי התרחקות דורכים במקום וחוצבים
במוחי, פם, פם, פם מתרחקים הקולות ולא מפסיקים. פם, פם, פם
ממשיכים לשעוט בראשי עדרי דחייה. אני לא צריכה לבקש סליחה שאני
לא אוהבת אותך! מהדהד בראשי שוב ושוב עד שאינני יכול יותר
לסבול את חיבורי לגוף שלי. הוא לא שלי, הוא כן. אין לאן ללכת.
הקשות עקביה ילוו אותי באשר אברח. די, אני מבקש מדמותה. את לא
רוצה אז לכי, לכי מתודעתי, סורי מראשי אהובה. לא, אל תלכי.
הזיכרון הוא שנותר לי. ומה עכשיו? ממשיך לנקר את עורפי. כל
הזמן זה מה עכשיו. אין טעם למחשבות שכאלה, אין טעם למחשבות מכל
סוג שהוא. הכל תפל. טעמם של המים לא מורגש. גם צורתם לא
מורגשת. הם ניגרים לגרוני ואינם מתממשים. תלכי לך, אל תבואי,
למה באת לראשונה. את, אני חשבתי אותך ואת הלכת. הלכת להתאהב
מעל הראש. הראש שלך או שלי? מסתדר לי יותר שאת מאוהבת מעל
ראשי. הראש שלי. הוא איננו מחסום בשבילך, יכולה את לעבור
מעליו, מתוכו ולצאת לך לדרך שלך. דרך ראשי, דרך ליבי דרכך
עברה. וגם הזיכרון הלך. נשאר לייסרני גוש בבגדי אישה. בבואה של
אהבה התנפצה אל חזי וחלפה. גמעת את זרעי והלכת לך. מתי תחזרי?
את לא, אני יודע, אני חושב אותך. היית אי-פעם. אי-אהבה שכמותך.
נותרתי באי ואין בו אוהב. המוני בודדים מתאגדים שם עכשיו. שוב
עכשיו. ומה על אתמול, ומחר, ואחר-כך. אין מכל אלה. רק את הרגע
הזה אנצור בליבי. ואת זה. ואת זה. אוותר על חיבור אטומי החיים
לכדי סיפור אחד. אין לי יכולת להתמודד עם סיפור אחד. הוא לא
ימצא חן בעיני.
לכי לדרכך ורק טוב תשאי עמך. הלוואי ותמותי, הלוואי תתעלפי ולא
תאהבי, ושלא. ושלא יהיה אני כה צר מוח וכה נקמן. לכי לדרכך,
ורק טוב אשא עמך ושתדעי צער רק מעט. רק את המעט שנדרש.
ואבוא אל ביתך ואשרוט את דלתך ובהופיע מבט מעיניך אברח. הבוז
יהרגני. שוב ושוב יהרגני. שוב ושוב אחזור להיהרג. איך אוכל
לשנות את דמותי בפניך. אצא, אעבוד אתקדם. אכתוב אפרסם אתפרסם.
בהקדשה אציין את שמך ואחכה. אחכה להערצתך אותי. להתחננותך
למבטי ולזוהר מוחי שישוב לשכון אל דמותך. ואז, הו אז יקירה.
חכי חכי כשרק תתחנני. אראה לך אותי במלוא נקמתי ושוב אתמוטט אל
רגליך, אבזה עצמי עד שלא תוכלי להביט בעיני, שוב. אחזור על הכל
כמו עכשיו, בדיוק. אל נקמה אנוכי. נוטר ומשקר כמו אל המרומים.
אל מערומים אהיה בשבילך. אפר גופות לכסות בו את גופך. תשכבי
ערומה על מיטתי, אקשור את ידיך אל רגליך הדוק מאחורי גבך. אטיל
אותך ממיטתי אל הרצפה ואשכב לישון לצידך. קיים, קיים, קיים.
צורת הווה אנוכי. נהרות של דמעות לא אבכה בגינך. ייסורים
ושוטים לא אספוג מזכרך. חדלי אלת השאול, בצעי קורבנך והניחי
ליבו לשתות. הרימי גבה, הרימי קולך ונשאי לבנה לזרוק. עכשיו
שחררי נא אותה על ראשי. פירוס אנוכי, בסוף מסעו. שנואת נפשי,
מקור מחלת האדם, נשמה עלובה; לא.
אם רק הייתי יודע עתיד, לא הייתי חושבך מעולם. לא נותן לך
חיים, לא מקימך מן עפר העולם. אינך רעיון, אינך אידיאה. הינך
יפה רעיתי ואת אינך איישתי. את רעיון, את מחשבה שהתפרטה אל מול
עיני. את יום ולילה וקיים. רוח על פני תהום ודום. ליבי אינו
פוסק מלכת גם שאת אינך איתי. אם רצוני היה נחשב לי אז אולי
הייתי מבקש מלב לדום, אך לא. אל נוקם אנוכי ונוקם אך ורק בי.
בדמות יחיד המסוכסך עם עצמו ופורט נשמתו אלי אני, עצמי, אותי,
אנוכי. רב-דמות באיש אחד. הרי לפניי האדם החדש המוציא את תוקפו
מתוך עצמו ללא צורך באדם מלבדו. רק בך יש לי צורך. אני האדון
והנני העבד. אותך רק חשבתי והנה התגשמת. אותך רק חשבתי ובניתי,
ציפיתי, בכיתי דמות עד שהופעת. ובלכתך, דמעה אין יוצאת מארובת
עיני. עשן ופיח מסמאים ליבי ואת אינך רעיתי. חדווה ושתן ממלאים
אותי ואין נותנים לי מנוח ממך. בשכבך קשורה אל סף מיטתי אטיל
מימי על עצמי. אותך אשאיר נקייה וקשורה. כך אני רוצה אותך.
מתוך עליבותי בפנייך אבנה לי עתיד ועבר ואוכל אז לזנוח הווה.
להוציא קיומי מצרותו של עכשיו. לא הווה יותר כי אם הייתי
ואהיה. זה מה שאחשוב את עצמי. אבל ממתי? אם ארצה ליצוק עצמי אל
תוך זמן אחר אחדל מלשאול כעגל, ממתי? אוסיף לבקש בשעון על קירי
את הזמן החולף. אמתין בנקישת מחוגים למותך. ולא אדע את מועדו
של זה. ברגע מותי יבוא מותך. ולא אקרב את זמנו של מותי, בגללך.
על עצמי אין בי צער או חרטה אך אינני יכול להרים את ידי על
קיומך. קיומך בראשי מקיים הוא אותך. אינני בוחר לסיים את זמנך.
אין בכוחי, רצוני, עתידי, קביעותי לעשות כן.
ועצמי מבקש מאני שייקח את עצמי וישאנו שנינו אל מחוץ מגבלות
מחשבתי, אל מחוץ הניכוס של הסבל והאדם. אין לי יותר מה לכתוב
לך. כעת אוכל לשקר לעצמי שטיהרתי עצמי ממך. ירדת עם המילים
ואינך עוד.