"When I go forwards you go backwards
                        and somewhere we will meet."

אתה צועד בעיר ששכחת את שמה. ריק ממחשבות. האור מציף את
המדרכות, הבתים, האנשים, ואת זוג עינייך הישנות. העיר יפה
הערב, יפה מתמיד. מישהי חושבת עלייך בצד השני של הארץ, ואתה-
לעולם לא תדע שבאותם הרגעים העיניים שלה מאדימות, וכל צלצול
טלפון מעורר בה כמה תקוות שנכבות תוך שניות ספורות. אתה בועט
באבן קטנה שממוקמת לצד המדרכה. בדקות הקרובות לא תסיר את
עינייך מהאבן, תבעט בה ותרוץ למצוא אותה ולבעוט בה שוב, לפני
שייגמר הזמן. המשחק יימאס עלייך די מהר, כי ככה זה עם דברים
שמרגשים בשניה הראשונה. תמיד הם נמאסים עלייך מהר מהרגיל.
כמוה, שבוכה עכשיו, כי השיר ברדיו הזכיר לה אותך. הצד
הסנטימנטלי שלך ייצעק לך להרים את האבן ולקחת אותה. היא מונחת
עכשיו בכיס הקדמי של הג'ינס שלך, לצד שתי אבנים, קופסאת
סיגריות מעוכה ועט (כי אתה תמיד אוהב לשים בכיס).
האנשים שחולפים על פנייך נראים לך שמחים הערב. כאילו מישהו
פיזר שמחה מהגג הכי גבוה בעיר, ועכשיו זה הרגע שבו החיוכים
מתלבשים על הפנים של כולם. אתה חוקר כל פרצוף שעובר מולך, לא
בחוצפה, אלא במין סקרנות נעימה.
כאילו היית רוצה לשמוע את הסיפור של כל אחד מהם, להקשיב להבעות
הפנים המשתנות שלהם, לדעת בדיוק לאן כל אחד מהם צועד, את מי
יפגשו הערב, ומה יהיה מחר, כשיתעוררו.
בשלב הזה אתה נזכר לשאול את עצמך את השאלות האלה, וקצת מפתיע
אותך שאין לך תשובות. אם מישהו חושב כמוך, ויש לו את האומץ
לבוא ולשאול, לא יהיו לך תשובות בשבילו. אין לך מושג לאן אתה
הולך, אתה אפילו לא מזהה את המקום בו אתה דורך. בטח שלא תדע
לענות לו על מה יהיה מחר. המוח שלך זורק לך שמחר יהיה בסדר,
ואתה חושב שתמיד כששואלים מה יהיה מחר בסוף זה נגמר במשפט החצי
אופטימי הזה (אליו מתלווה חיוך קצת עצוב, לטעמך), מחר יהיה
בסדר. בטח שיהיה.
אתה לא מוצא את הקצה, וממשיך לשאול את עצמך איפה נגמר הבור
שלך. הרי לכל הבורות יש תחתית. אתה נזכר באבא שלך שרצה ללמד
אותך לשחות, וכל פעם ששחית עד אליו הוא היה מתרחק קצת אחורה.
בסופו של דבר גילית את הטריק הזה, וזה הכעיס אותך נורא,
באיזהשהוא מקום. זה לא הגיוני שאין לזה סוף, הרי מוכרח להיות.
מאז לא חזרת לשחות. היא צחקה כשסיפרת לה. בטלוויזה משדרים
תחרות שחיה, וזה, כצפוי, מזכיר לה אותך.

מישהי חולפת על פנייך.

הערב זה מוכרח להסתדר, היא מספרת בחיוך למי שמקשיב בצד השני של
הטלפון. הערב החיים שלי עומדים להשתנות. היא בדרך למסיבה אצל
המנהל של החברה. הולכים לחגוג יומולדת לאחד העובדים, והחליטו
לעשות, הפעם, חגיגה גדולה.
האוטו לא הניע אז היא אמרה שתלך ברגל. היא ניצלה את זה כי
'ממילא אני אפעם לא עושה כושר, אז שיהיה..' והתחילה ללכת. הכל
מסתדר לה. הערב היא הולכת לקבל את הקידום. בת 26 וכבר מקבלת
קידום לתפקיד של סגנית מנהל.
היא לא אמורה לדעת, אבל מישהו מהמשרד גילה לה שהוא שמע אותם
מדברים עלזה. העיר יפה הערב, היא חושבת לעצמה, ובראש מחשבת את
הדקות עד שתגיע.
היא מבחינה בקרע קטן בתחתית המכנסיים אבל נדמה שזה לא מפריע
לה. היא תעצור רגע, תתכופף לתקן אותו.
התמהוני של קודם בדיוק יביט בכוכבים וינסה לחשב את הזמן שנותר
לו לחיות.
ההמשך, אחרי הכל, הוא די צפוי.

לא סיפור אהבה.
רק התנצלות קטנה, הוא לא התכוון, באמת שלא, פשוט הכוכבים יפים
כלכך, והם הסיחו את דעתו. זה בסדר, היא תזרוק ותוסיף חיוך קטן,
קבלת התנצלות סמלית. צורך מסויים ייצעק עליו לתת לה את האבן,
הוא יודע שזה הדבר הכי טוב שקרה לו הערב. הוא יחטט מעט בכיס
ושניה לפני שהיא תמשיך בדרכה אל המינוי המרגש, הוא ייבקש ממנה
לשמור לו על האבן. האבן בכיס שלה עכשיו.
הם יחייכו, והוא יחשוב לעצמו, שבטח הסיפור שלה הוא מעניין
נורא. והיא תחשוב לעצמה, כבר מאוחר, ואני מאחרת, ובטח שלא
יעניין אפאחד אם יש לי אבן חדשה, כי איחור זה איחור- את זה
כולם יודעים.

הכוכבים נותרו בשמיים.
הם התקדמו, כל אחד לכיוון שלו.
אחת קדימה
ואחד אחורה
ואיפשהו באמצע,
הם חייבים להפגש.



(הציטוט לקוח מתוך השיר Electioneering- Radiohead)