"את? את זורקת אותי?" שאלתי, "למה, מה עשיתי?" הוספתי. "זה
פשוט לא זה, אתה..." עצרה, לקחה נשימה והמשיכה את דבריה,
"מתנשא מידי בשבילי." לילי אמרה. "מתנשא? מה זאת אומרת? אני
הייתי איתך מאז שאני בן שלוש עשרה, עם מי אני יכולתי ל..."
ניסיתי לומר אבל לילי עצרה אותי, "לא לזה אני מתכוונת." "אז
למה?" צעקתי בשאלה, "למה כבר את יכולה להתכוון?!" צעקתי. "אתה
רואה למה, אתה מתנשא, אתה חושב שאתה יותר טוב ממני," היא
התחילה לבכות. "זה פשוט לא עובד", הוסיפה. "בסדר." אמרתי
בביטחון. "אני יכול להשיג פי אלף ממך..." אמרתי ויצאתי מביתה
בטריקת דלת.

כשירדתי לרחוב התחלתי לחשוב, ומה אם היא צודקת? מה אני אמור
לעשות עכשיו? הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה ושוב ימינה ושם
ראיתי את הדרך הביתה, הדרך עם הפנסים לכיוון הבית. ואז
הסתכלתי שמאלה הדרך בלי הפנסים, הדרך הארוכה הביתה, דרך שאני
לא אוהב ללכת בה, היא די מפחידה אותי. אבל, אני באמת צריך
לחשוב, וחוץ מזה אני רציתי לנסות ללכת שם בלילה.

אחרי שעברתי שלושה רחובות, ואחרי שהצלחתי לשכנע את עצמי שאני
יכול להשיג פי מיליון מהכלבה המטורפת הזאת. התחלתי להסתכל
מסביב, זאת סביבה שלא הייתי בה אף-פעם. האנשים היו מלוכלכים,
הרחובות היו מזוהמים ואני לא אתפלא אם  יש שם אנשים מסוממים.

אחרי שעברתי עוד רחוב או שניים, אני ראיתי ילד קטן בוכה. "למה
אתה בוכה ילד?" שאלתי, "אני לא מכרתי שום דבר ואבא אמר שאם אני
לא אמכור שום דבר הוא ירביץ לי עד שהחגורה תיקרע." אני הרגשתי
משהו בשביל הילד. שאלתי מה הוא מוכר והוא אמר שהוא מוכר כדורים
שיגרמו לי להרגיש יותר טוב, ומכיוון שהרגשתי נורא מזה שאני
ולילי נפרדנו אז קניתי כדור אחד. זה עלה לי הרבה כסף בשביל
כדור.

כשהייתי במרחק חמש רחובות מהבית שלי כבר באמת השתכנעתי שאני
יכול להשיג הרבה יותר טוב מהכלבה הזאת, מנסיכת האפל הזאת. אבל
אז הרגשתי די רע, אז לקחתי את כדור, בשביל להרגיש טוב יותר עם
עצמי.
פתאום הרגשתי צבעים, כן, אני הרגשתי אותם. היה שם צהוב וירוק
ואדום וכחול. אני הרגשתי כאילו אני מרחף מעל שדה שלם של פרגים.
אני הרגשתי הרגשות אני חוויתי חוויות שלא חוויתי אף פעם.

כשהתעוררתי לידי הבית שלי, אני הבנתי מה קרה. אחרי שזרקתי את
לילי אני הייתי צריך להרגיש שוב את ההרגשה הטובה הזאת, של
כאילו אני עף ומשחק עם כלבים, אוי כמה אני רוצה לשחק עם הכלבים
שוב. אז החלטתי ללכת שוב לילד החמוד והמסכן, בשביל שאני אוכל
להרגיש טוב יותר.

כשהגעתי לילד אני ביקשתי ממנו עוד מהכדורים של אתמול. "50
שקל", הוא אמר. "אין לי סכומים כאלו", אמרתי. "אם אין לך כסף,
אז אין כדורים." הוא ענה. אני כבר לא ידעתי מה לעשות: מצד אחד
אני רציתי שוב את ההרגשה הזאת, כדי לשכוח מהכלבה ומצד שני לא
היה לי כסף. אז הילד אמר לי שאולי, אם אני אסכים להביא לו משחק
מהחנות צעצועים הוא ייתן לי אחד מהכדורים האלו. אני הסכמתי כי
הייתי חייב את ההרגשה  הזאת שוב.

כשנכנסתי לחנות אני לקחתי את הבובה הכי חמודה שהייתה שם: בובה
של כלבה חמודה, שבאופן די מוזר הזכירה לי משהיא. אז לקחתי את
הבובה ואני הסתלקתי משם.

כשנתתי לילד את הבובה הוא הביא לי כדור יפה, קטן וורוד, לקחתי
אותו.
פתאום אני הרגשתי הרגשה של משהו מוכר, הייתי במקום שפעם הייתי,
זה היה החדר של לילי. ובדיוק התנשקנו. ואז כשפתחתי את העיניים
מהנשיקה, הכל התפורר: החדר, המיטה ולילי עצמה. ופתאום הייתי
בכלוב וניסיתי לברוח מהכלוב ולחזור לחדר של לילי ואז, האפר
שהיה לילי, פתאום קיבל צורה של כלבה.
אני לא ידעתי מה לעשות מצד אחד אני רציתי לצאת מהכלוב ומצד שני
אני לא רציתי ללכת לכלבה.

התעוררתי ליד הבית של לילי והייתי צריך להחליט אם לעלות אליה
או לא. הסתכלתי לבית שלה. הסתכלתי שמאלה. שוב הסתכלתי לביתה של
לילי. ושוב לצדדים. ושוב לבית של לילי ואמרתי לעצמי שהיא באמת
צדקה. היא יותר טובה ממני ואסור היה לי להתנהג כמו אידיוט
והחלטתי שאני צריך לתת לה קצת זמן כדי שאשתנה, ופניתי ימינה.