זה לא סיפור של מחאה פוליטית. זה גם לא סיפור של אנטי-דתיות או
איך שלא קוראים לזה. הסיפור הזה הוא על כפייה דתית מסוג אחר.
כפייה קטנה, שלא קשורה בכנסת, בהפגנות, בצעקות או בכל דבר
מהסוג הזה. זה סיפור על כפייה דתית מסוג אחר.
הסיפור מתחיל באוכל.
קניתי לי אוכל סיני באיזו שהיא תחנה מרכזית. המוכרת הייתה נורא
חמודה ואפילו התחילה איתי, אבל זה לא מנקודת מבט אובייקטיבית,
זה גם לא קשור לסיפור.
התיישבתי עם עצמי ועם האוכל.
רקע: חיכיתי לאוטובוס שהיה אמור להגיע רק אחרי שעה של המתנה אז
בינתיים החלטתי לאכול משהו. כשהגעתי לאזור האוכל ראיתי חבורה
של דוסים, ילדים ומבוגרים סביב חנוכייה ענקית כשברקע
"די-ג'י" ניגן את מיטב להיטי החג. "הדי-ג'י" היה חרדי בן שישים
אולי, לא משנה.
ניגשתי לדוכן האוכל הסיני.
'אפשר לעזור לך?' חייכה המוכרת
'כן אני חייב לדעת איך אני משיג את הדי-ג'י הזה לחתונה שלי.'
צחקתי וגם היא. השיחה המשיכה בקלילות בזמן שאני קונה את
האוכל.
'כמה זה?' שאלתי את המוכרת.
'לפני צבא.' ענתה לי.
לא הבנתם אה? גם אני לא. הסתכלתי עליה במבט שואל.
'שאלת בת כמה אני, לא?'
הבנתם? בשלב הזה גם אני הבנתי.
'זה לא מה ששאלתי אבל אני יותר אהבתי את השאלה שלך.' עניתי לה
בהתחכמות יתרה. צחקנו.
לפי דעתי היא התחילה איתי, אבל כמו שאמרתי, זה לא אובייקטיבי.
המוסיקה המשיכה להתנגן ואני הלכתי לשולחן והתחלתי לאכול.
הדלקת נרות.
רקע: בחנוכה מדליקים נרות.
בכל אופן, לאחר הדלקת הנרות המוסיקה חזרה וכל הדוסים התחילו
לרקוד במעגלים.
הפניתי את ראשי חזרה לדוכן האוכל הסיני, המוכרת קלטה אותי
וחייכה אלי חיוך חמוד.
אני התחלתי לצחוק צחוק מאופק, על הדוסים מן הסתם. כל מה שהם
עושים זה עומדים במעגל ומסתובבים. זה אפילו לא ריקוד.
אני המשכתי לאכול. פתאום ניגש אלי אחד הדוסים בחיוך טהור.
'בוא אחא, תרקוד אתנו.'
בדיוק המזלג היה נעוץ בחתיכה גדולה ויפה של "עוף חמוץ-מתוק".
'לא תודה, אני באמצע האוכל.' אמרתי בנימוס. הוא המשיך
'בוא אחא, כל ישראל אחים.'
כן בטח, כל ישראל אחים. בגלל זה אין גניבות ורצח ואונס ואלוהים
יודע מה עוד. ואתם יודעים למה?
כי כל ישראל אחים.
הדוס הנחמד עזב אותי לנפשי והמשיך "לרקוד".
הסתכלתי עליהם רוקדים. בין כל הילדים עמד איש אחד, אמנם דתי אך
הוא לא לבש שחור וגם לא היה עם כובע. האיש נראה לי קצת מוזר,
תמיד כשכולם החזיקו ידיים והסתובבו הוא התעקש להחזיק בכתפיו של
הילד שעמד משמאלו ונצמד אליו בצורה חריגה משהו. הילד, שהתחיל
להיות מפוחד חזר לריקוד של החזקת הידיים, אך האיש שוב תפס
בכתפיו.
והמוסיקה ממשיכה ואי התיאום של האיש ממשיך. בין כל מחזיקי
הידיים הוא החזיק כתף.
רקע: כשרוקדים עדיף להיות מתואמים לכולם.
הרב הראשי, כך נדמה, שם לב לחוסר התיאום של האיש אך הוא לא אמר
כלום. הוא רק המשיך למחוא כפיים ולקרוא לאנשים להצטרף למעגל.
הילד המפוחד עזב את המעגל והלך לקחת סופגנייה שחילקו בחינם.
וכאילו שיש לילד זנב הלך איתו אותו אדם חסר הקצב. הוא לחש לילד
משהו באוזן.אם הייתי יודע לקרוא שפתיים הייתי מנחש שהוא אמר
לילד
'אתה אוכל הרבה סופגניות?' האיש צחק.
הילד לקח סופגנייה וזז כמה מטרים שמאלה.
'לאן אתה הולך? בוא נמשיך לרקוד.' אמר האיש, הפעם בקול רם.
הילד חיפש את חבריו,אני חיפשתי את המוכרת.
שוב סובבתי את ראשי לדוכן אך במקום המוכרת עמד סיני. 'לא נורא'
חשבתי לעצמי,ממילא לא היה יוצא מזה כלום. חזרתי עם מבטי למעגל,
וגם הילד. הוא נדחק בין חבריו והמשיך לרקוד במטרה לחזור לאותה
תמימות ילדותית. האיש לא איבד תקווה ומיד נכנס מאחורי הילד.
החיוך מפרצופי נמחק לרגע אך חיוכו של אותו "חסר הקצב" רק גדל.
הוא המשיך לחייך, ולרקוד ולאחוז בכתפיו של הילד.
"סופגניות חינם!" צעק המוכר של המאפיה שהייתה ממוקמת מאחורי.
באינסטינקט הסתובבתי לכיוון המאפיה שכהרף עין התמלאה באנשים.
למזלי הייתי שווע מהאוכל הסיני כך שלא הייתי צריך להתחיל
בתחרות נוראית אחרי סופגנייה כנגד שלושים אנשים רעבים
וקמצנים.
החזרתי את מבטי למעגל אך הוא לא היה נראה לי שלם.
"חסר הקצב" והילד נעלמו.
'מוזר' חשבתי לעצמי. מוזר שהילד והאיש נעלמו יחדיו למרות
שכמדומני הילד לא הכיר את האיש וגם לא חיבב אותו במיוחד.
מחשבות נוראיות החלו לעלות בראשי, אך משהו מנע מהן לעלות עד
לכדי ההשערות. משהו שהרגיע את המחשבות הרעות שלי ואת דאגתי
לילד, שאולי האיש יעשה לו משהו.
מה שהרגיע אותי היה משפט. משפט שאיש נורא נורא חכם אמר לי.
"כל ישראל אחים".