שלום. קוראים לי דנה, אני בת 20 ועדיין לא היה לי חבר.
אני לא חושבת שאני מכוערת, טיפשה או חסרת חוש הומור, אלא סובלת
ממחלה נוראית וקשה למרפא, הנקראת "ביישנות".
בעבר מצבי היה יותר גרוע; הסתגרתי בתוך עצמי ורק עם עצמי.
אפילו את החברות הכי טובות שלי לא שיתפתי ברגשות ובחששות שלי.
עם השנים מצבי השתפר, אך עדיין, עדיין סימפטומי המחלה מבצבצים
כל פעם מחדש.
היו מספר בנים עימם יצאתי אך עצרתי את הקשר כעבור זמן קצר.
תמיד מצאתי איזשהו פגם, איזשהי סיבה לכך שזה לא מצליח. לקח לי
זמן להבין שהפגם הוא בעצם בי, שאני מפחדת לתת למישהו להתקרב
אלי, להפתח בפניו ולהראות לו את כולי, את הטוב ואת הרע. לא
האמנתי, ועדיין קשה לי להאמין, שמישהו ירצה בי עם כל הפגמים.
אז נשארתי לבד, לבד ובטוחה, לבד ובודדה, לבד ועצובה... וככל
שאני יותר לבד אני מרגישה את המחלה מתפשטת ומשתלטת, ולי כבר
אין את הכוח להלחם.