זה קרה כשקרה ויקרה בעתיד. לזמן ההתרחשות אין שום משמעות. גם
המיקום אינו רלוונטי. כל שיסופר עליו הוא שקשור. קשור למה?
קשור להכל!
הכל מבולבל וקשה להחליט מהיכן להתחיל. אין זה חשוב כלל, מה
ההתחלה ומה הסוף. אפילו מה האמצע איננו קריטי. כל שחשוב הוא
המהות. לפיכך אתחיל מהיכן שאתחיל...

האדם שלם עם עצמו. שלם עם סביבתו. הוא כבר התנסה ולמד
והבין. הבין את טבעו, למד את עצמו. למד כיצד לבנות את אושרו,
למד הוא כבר על עולמו.

הוא למד כי האושר קיים בתוכו. הוא הבין כי קיים קשר הדוק בין
אושרו לסביבתו. הוא הבין כי כאשר אינו מצטער, אז הוא שלם.
וכאשר האדם מצטער יודע הוא שזהו טבעו. יודע להכיר שללא רגש זה
היה הוא אומלל. הוא כבר למד כי רק כאשר הוא נותן ותורם ואפילו
רק מנסה, רק כאשר הוא יודע שעשה ככל יכולתו, שהוא היה "בסדר",
רק אז - יהיה שלם עם עצמו.

האדם כבר אימץ את כל רגשותיו. הוא הבין כי הכעס, הפחד, העצב
והשנאה, הם שעושים אותו שלם. הם שנותנים לו את הכוח לאהוב
ולשמוח. הם שנותנים לו את הכוח לחוות ולהרגיש. האדם כבר מבין
שללא רגשות אלה לא יהיה שלם ומאושר.

האדם כבר למד בעצמו על ה"טוב" ועל ה"רע". הוא כבר יודע כיצד
עליו לנהוג, הוא כבר חזק ועצמאי, ואדון לעצמו. כבר אינו צריך
אמצעים גשמיים לחיזוק אמונתו. כבר אינו זקוק לכלום מלבד
רצונו.

האדם כבר למד אז על "שפת העולם". למד כי קיים היגיון בהכול.
למד כי ההבדל היחיד בינו ל"טיפש" הוא בסך-הכל באותו היגיון.
בשפה השונה שמשתמש כל אחד. ועל כן אז הבין כי "טיפש" אינו
קיים. למד והבין כי לעולם לא יבין היגיון מסויים, אולם ידע
לקבל את אותו היגיון כאמת ולא שטות. הבין כי קיימים הבטים
נוספים, הבין וקיבל דרכים אחרות.

אז גילה האדם את העולם. אז יגלה האדם עולמות אחרים. האדם כבר
למד על היגיון החיות. האדם כבר למד על היגיון האדמה, העצים
והמים. ואף אם לא תמיד יטה את אוזנו לקול העולם, יזכור האדם כי
אותו קול קיים.

אז יראה האדם את נס העולם. אז יכיר העולם בגדולת האדם. אז
ישמור האדם על העולם, ושמר העולם את האדם.
העולם אז נראה כגן עדן. אולם מדוע "נראה כ-"?, האין זה גן
עדן?, האין זו אוטופיה?, האין זה אתה?!