בבוקר היא ידעה שזה יהיה יום לא רגיל. זה היה יום בהיר, כשהכל
זהר ביום מיוחד כזה, אור לא רגיל. היה מן שקט כזה, שקט שלא היה
בימים רגילים. היום הזה היה אפוף שקט שמיימי ושלווה טהורה שהיא
בחיים לא ראתה כמותם. זה היה יום רווי שמחה ואושר שלפתע התחלף
בצער.
מבט אחד הצידה שינה הכל.
"מהירות מופרזת הורגת", זה מה שאמרו מסביב, אבל הם לא היו חלק
מהסטטיסטיקה הזו.
הוא הסתכל עליה והכל נגמר. היא הייתה כל כך יפה, כל כך תמימה
וטהורה, ושלווה. האור פשוט זרם ממנה לכם הכיוונים. הוא התעמק
בה ורק בה ולא ראה דבר מלבדה. היה קשה להתרכז במשהו אחר כשהיא
ישבה לידו, סוף סוף היא ישבה לידו, כל כך קרוב אליו. היא סוף
סוף הודתה בטעותה וביקשה סליחה והם סוף סוף השלימו. היא באה
אליו והתנצלה, פשוטו כמשמעו. לא היה לה קשה להתנצל, היא הייתה
שלמה ושקטה עם ההחלטה הזו, ולו לא היה קשה לקבל את ההתנצלות
ולסלוח לה.
הוא הסיע אותה בחזרה הביתה. הוא לא רצה שתחזור לבד כי כבר היה
מאוחר ומסוכן להיות ברחובות בשעות כאלה, במיוחד בשכונה שלה.
הם לא החליפו מילה מאז שנכנסו למכונית אבל הרגשתם המשותפת
הייתה כאילו לא הפסיקו לדבר אף לא לדקה.

אורות, משטרה, סירנות, אמבולנסים, מסיכה על הפנים שלה והצוות
של מד"א מחכה יחלצו אותה מהמכונית הבוערת בחלקה האחורי. "אותו
כבר חילצו והאמבולנס שלו כבר נסע. הוא כנראה בסדר ולא נפגע
קשה..." היא אמרה לעצמה.

הקבר היה עוד לח, קברו אותו לפני שעה, כולם כבר הלכו, אבל היא
תישאר, היא תדבר איתו, היא תספר לו.
היא סיפרה לו איך הכל קרה לדעתה, איך היא הגיבה לבשורה, איך
היא סיפרה למשפחה שלו. היא תספר לו הכל.
איך אימא שלו בכתה והתעלפה ואחותו הקטנה נעלה את עצמה בחדר
ואיך אחיו פחד שהיא תעשה לעצמה משהו וניסה לא לבכות ולא
להישבר.
איך אבא שלו קביל התקף לב אבל שרד אותו ועכשיו הוא בבית. איך
הובילו אותו לקבורה, איך נשאו את התפילות, מי היה בלוויה, מי
שם פרחים, מי שם אדמה, מי בכה ימי העמיד פנים. היא ישבה שם
במשך שעות, מספרת לו הכל. כל מה שרצה לדעת, כל מה שרצתה לספר
לו.
אבל היא לא סיפרה לו על רגשות האשמה שלה, על הגעגועים, על
החלומות שבהם היא הורגת אותו, על המחשבות שלה על לשים קץ לחייה
- בגללו. היא לא רצתה שירגיש אשם. אבל היא רצתה להיות איתו,
בעולם הבא, אם בעולם הזה זה לא התאפשר.
היא לקחה את האולר וחתכה את הוריד ביד ימין. זרם אדום התחיל
לזרום על ידה, לטפטף על בגדיה השחורים, על האדמה החומה והלחה
שכיסתה אותו, על הבטון שהפריד בינו לבין הקבר השכן שלו. האדם
שבו נקבר אתמול. שלושת הקברים לצידו כוסו אתמול באדמה. מתי הם
מספיקים למות?! איך כל כך הרבה אנשים מתים באותו היום?!
היא התיישבה כעת על האדמה, כבר לא יכלה לשבת על ברכיה, הן לא
החזיקו אותה יותר. היא נזכרה במילים האחרונות שלו, לפני שהם
נכנסו למכונית ונסעו לביתה בדממה מוחלטת עד ש..."אני אוהב
אותך. אין לך אפילו מושג כמה". היא נשקה לאדמה, לאדמה שכיסתה
אותו. זו הייתה רק אדמה, אבל האדמה שכיסתה אותו, ששמרה עליו
והגנה עליו.
הדם המשיך לטפטף והזרם התחזק עוד קצת והיא לא נתנה לו להיקרש,
היא רצתה שימשיך לזרום ויכסה את כל האדמה, רצתה שיעבור ממנה
אליו.
היא הניחה את ראשה על האדמה האדומה. היא עצמה את עיניה ונזכרה
במבטים שלו במכונית, במבטים שלו עליה, במבטים שלו תמיד.
בדקות בהן היא הייתה שלווה מההתרגשות והלב שלה נראה היה
שהתרוצץ בכל אברי גופה וכיווץ את כולם בחוזקה.
על הבטון החלה להיווצר שלולית אדומה, הדם שלה. הוא יוצא ממנה
ומכסה אותו. ומחלחל, עמוק לתוך האדמה, אליו.
דמעה בודדה נזלה על לחיה ונבלעה בתוך האדום. היא פקחה את עיניה
שוב, בפעם האחרונה, שמה אבן על קברו, ועצמה את עיניה שוב.
היא ראתה אור לא רגיל כאשר עיניה היו עצומות. היה בה שקט כזה,
שקט שלא חוותה בחיים, רק במוות.