הלכנו ביחד ככה לבד
רק שנינו (לשם שינוי) באחת הגינות ככה שעוברים דרכן בדרך חזרה
ממרכז העיר (לכל בן אדם יש גינה כזאת) . היא הציעה שנשב ונדבר
קצת , ואני "למה לא" אמרתי(כמו כלבלב טוב שכל מה שהיא תגיד אני
אעשה). ישבנו על הספסל התחלנו לדבר (כרגיל) על זה ששנינו
פנויים ושאף פעם לא יהיה לנו מישהו. ואז היא אמרה "אף פעם לא
יהיה לי חבר אף אחד לא אוהב אותי אין סיכוי אני בסוף אצטרך
להתחתן עם הילד של השכנים שעשיתי אתו הסכם בגיל 7 שבגיל 40
נתחתן ביחד.
הזמן נעצר, גלגלי השיניים שבתוכי התחילו לעבוד, להגיד לה או
לא להגיד לה? אני סתם סובל כל הזמן כשאני לא מספר לה שבעצם אני
(כן כן עצמי אנוכי) אוהב אותה. וכל הידידות שבינינו זה סתם
תכסיס זול כדי להתקרב אליה ולנסות להפוך אותה לחברה שלי (ככה
זה עובד אצלי). אחד השדונים שבלב שלי החליט להטיל מטבע ,עץ =
אני לא אומר לה, פלי =כן.  הוא זרק את המטבע לאוויר... והמטבע
נחת ... יצא פלי . טוב  אם ככה יצא אז כך כנראה אמור להיות.
הזמן חזר לקדמותו, היא שמה עלי את הראש שלה כאילו היא צריכה
למצוא מקלט אצל מישהו , "אם כבר אנחנו מדברים....",אמרתי
בהיסוס, "טוב איך אני אנסח את זה ...... טוב נו  WHAT THE
HECK.....אני אוהב אותך (בסדר מרוצה אמרתי את זה)עכשיו השאלה
היא אם כאילו... גם את? ואם את... רוצה להיות חברה שלי ?(אם לא
שמתם לב אני קצת ביישן)" בכמה שניות אלה היה נדמה לי שהייתי
יכול כבר לסיים תיכון,צבא ולעשות דוקטורט באוניברסיטה. היא
הייתה במן הלם שכזה (לפחות ככה נדמה לי ) ואז בא הרגע  ......
מן השקט שהיה שם (כעיקרון היה בכי של איזה ילד מעצבן ברקע אבל
התעלמתי)היא פתחה את הפה ואמרה........
לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!(כאילו מה אתה
חושב לעצמך...אתה מצפה להיות איתי ואתה אפילו לא נראה כמו בראד
פיט חזק כמו אלי אנה(או איך שכותבים את זה) דוקטור למשפטים עם
משכורת של מעל 10 אלף דולר בחודש וזוכה חידון התנך פעמיים
ברצף(פרפקציוניסטית שכמותי)....פחחחחחחחח השתגעת)
הזמן נעצר שוב, גלגלי השיניים שבקו חיים,השדונים מתו, היא
הרגה אותם. היא הרגה את כל מה שהיה בתוכי. זה נראה כאילו העולם
השתנה , הגעתי לאיזה מן גג של בניין ענקי, נראה לי שהגעתי
לניו-יורק. שלט בצורת יד היה שם ליד הקצה שהיה רשום עליה
"הי(ע)ד הסופי" קפצתי... העולם שוב הסתובב והשתנה הגעתי לצוק
גדול. ראיתי אותה שם היא נראתה שונה השיער שלה השתנה לשחור
אדום היא לבשה שמלה אדומה ציפורניים אדומות חזיה שחורה מדהימה
בצבצה לה. ביד היה לה קלשון (קצת מחרמן לפי דעתי אבל באותו
הזמן ההורמונים כבר לא פעלו) ."אני השטן שלך אני מסמלת (כרגע
לפחות) את מה שרע לך. היא כיוונה אלי את הקלשון וקידמה אותי
לקצה הצוק. "זה היעד הסופי שלך, המבחן האחרון. קפוץ!!!" ללא
היסוס אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד וקפצתי .בדרך למטה נדמה
היה לי ששמעתי את אמא שלי צורחת  לא  לאלא (מה שנשמע לי קצת
מוכר מאחד השירים של אופספרינג) לקח לי איזה כמה דקות להגיע
לקרקעית. הנחיתה הייתה קשה מאוד, אבל משום מה לא נשבר לי כלום.
קמתי על הרגליים השטנית המהממת הייתה שם כבר עם הקלשון שלה
"עברת את המבחן האחרון" . המקום נראה לי כמו גהנום אבל קטן
יותר הכל היה חם ולוהט. לידי שכבו השדונים הקטנים שלי ומאחורי
ראיתי את הנשמה שלי שמנסה לעמוד על הרגליים אך לשווא."תודה לך
עבודתך כאן הסתיימה" היא כיוונה אלי את הקלשון שלה וירתה מן
כדור אנרגיה אדום שחיסל את כל מה שנשאר מהנשמה שלי וגם אני
נפלתי ואיבדתי את ההכרה
הזמן  חזר לקדמותו. במשך חמש דקות שלמות לא דיברנו, היה שקט.
אני משער שהיא התביישה בגלל הלא המוחלט שהיא אמרה לי אחרי הכל
גם לה יש לב(אני חושב). קמתי על רגלי מהספסל נערתי אותן ואמרתי
"בואי" היא קמה בשקט והתחלנו ללכת לכיוון הבית שלה (חס וחלילה
מישהו יאנוס אותה זה יהיה אסון) . דממה שררה בדרך  רק הציפורים
צייצו כאילו הן עושות את עצמם שכלום לא קרה . כשהגענו לבית שלה
היא התקרבה כדי לנסות לתת לי נשיקה ידידותית על הלחי (בטח זה
פיצוי על ההשפלה) אבל דחיתי אותה והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
שמעתי אותה מבקשת ממני שאני אתקשר אליה. "נראה ...אם יהיה לי
כח" (שאם נפרש את זה יהיה "לא!!!!!! כאילו  כן בטח").
בדרך הביתה הזמן נעצר בשלישית ראיתי תהום עמוקה ופועל קטן
שקוראים לו תקווה מתחיל לבנות את הנשמה שלי בחזרה.