ביום ההוא הייתי צריכה לפגוש אותה, כמו כל יום אחר, לשבת איתה
לקפה אחרי שתאכל עם המשפחה, רק שזה לא היה כמו כל יום אחר - לא
ידעתי שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלי לראות אותה, לדבר איתה,
להרגיש אותה.
כמעט הייתי שם, אבל שיחת  טלפון מהחבר שהיה לו כמה דקות פנויות
עיכבה אותי ולא הגעתי.
ואז זה קרה - הדבר שישנה את חיי, שישנה את כל תפיסת עולמי לעד
- הפיגוע הנורא שלקח לי אותה, היחידה שיכולתי לספר לה הכל
ולדעת שהיא לא תבקר או תשפוט, אלא תעזור. בשנייה אחת פשוט לקחו
לי את החיים.

מאז אני לא מפסיקה לחשוב עליה, לדמיין אותה, לראות אותה, לשמוע
את צחוקה המתגלגל, ואיש לא יודע, ולאיש אני לא יכולה לספר כי
סומכים עליי אני החייכנית, שתמיד צוחקת, שעוזרת לכולם אילו רק
ידעו שמבפנים אני בוכה כל כך חזק.
עד היום אני לא יכולה לחזור למקום ההוא, לא יכולה להסתכל לאמא
שלה בעיניים, ואיך אני יכולה?הבת שלה נלקחה ואני ניצלתי,
ובזכות מה!? שיחת טלפון?!




עדי, אני אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך.
לקח לי זמן, הרבה זמן, אבל הדברים מתחילים לצאת - אני פשוט לא
יכולה לשמור את זה יותר בפנים.