אדם נרדף לקוף,
הוא רץ, נשאר לו עדיין בועות אוויר בריאותיו, חוצה את הכביש
האורבני האחרון בחייו, ונכנס למישורים הירוקים האין סופיים.
הם- הם רודפים אחריו עם כלבים רעבתניים, כלבים צמאי בשר( הם לא
רעים- הצמיאו את הבשר מפיהם). הוא- אדם ממשיך לרוץ וסבכי
הענפים מתחילים לעטוף אותו, לצלוף בגבו. הוא רץ ונזכר איך פעם
אי שם ליד איי לופטון באוקיינוס הגדול הרג לוויתן עם רומח.
הדייגים שחטו אותו על רצפת הספינה שספגה את המלח והמעיים. הוא
שמע את נביחות הכלבים, הדהדו בחלל האוזן שהתנפח. כפות רגליו
התקשו והתרחבו, הוא השיל את נעליו החל לדלג בין צעד לצעד. הביט
הצידה וראה את היערות שעוד מעט ישכון בהם לנצח, וגם ראה את
הזקנה הוויטנאמית שהרג בשוגג או לא בשוגג( בכל אופן-במלחמה
מותר להרוג באנגלית) מצוד הכלבים והאנשים אחר הניצוד לא ניגמר,
עדיין הריחו שיירים ריחניים של בשר. אדם הרגיש את צלעותיו
מתרחבות ואת גבו מתקמר קימור חד, רץ ומפנה את אישוני עיניו
אחורה ( אינסטינקט חייתי ) מבחין איך אבחות הצדים נסוגים. מגע
זרועותיו בקרקע החזיר את המגע, הליטוף של ראש הפצצה בטרם
הכניסה למטוס, בטרם הרגה בחנקן או במחנק.
הבגדים נקרעו ותלאים מהם נתפסו בפרוות השיער שצמחה על גופו
כיסתה אותו או חיפתה עליו. הצדים נאבדו שמה במרחבים
האדמיים(הרבה אנשים). והוא זכרונו התערפל, התאדה, זכר רק את
הדקה האחרונה מחייו. אדם נרדף(התקפף) לקוף וחש פרץ הקלה
חייתית, מצפון הקול נעלם. הקוף טיפס על אחד העצים הגבוהים, כל
כך גבוהים שלא מבחינים בהם. בצמרות העצים הקוף לעס עלים לבנים,
השתבט לשבט קופים, הזדווג והוליד, ואפילו הרג קוף שחדר לתחום
שליטתו- אבל הפעם, הפעם הכללים היו אחרים (קופים לא מדברים
אנגלית).