סבתא אדלה היתה אישה קשה אבל לא אלי. היא באה לשמור עלי בליל
שישי מידי פעם והיינו עושות "יום כיף". רק חיכיתי להזדמנות
שההורים שלי יואילו בטובם לעוף מהבית, קבעתי עם סבתא וישבנו
שתינו על הספה החומה בסלון, מכוסות בפוך מחדר השינה עד הצוואר,
כשרק היד מציצה החוצה כדי לקחת ממתקים והפתעות שסבתא הביאה
איתה. סבתא קנתה לי מלא שוקולדים שהיו אז יקרים בטירוף וקראתי
להם "שוקולד הפיל" (בגלל הלוגו) וגם בקבוקי שוקולד קטנים
שבתוכם היה ליקר, והיינו משתכרות ומדברות בשפה שאף אחד לא
מבין. אכלנו רולדה ופלצ'ינטה שסבתא הכינה ולקינוח גם
גולש...כמו הונגריות אמיתיות. אח"כ צפינו בטלויזיה, למרות שלא
היה כלום וגם הכלום הזה היה בשחור לבן, אבל אותי זה לא עניין
כי אני צפיתי בסבתא. סבתא סיפרה שהיא מאוד מתגעגעת לסבא
ולפעמים עצוב לה כי הוא מת והוא היה מבוגר ממנה ואיבד את
משפחתו הראשונה במלחמה. בגיל 5, אני חייבת להודות לא הבנתי את
המשמעות של החיים וסבא היה בשבילי דמות וירטואלית שלא אכיר
לעולם והוא לא יכיר אותי ולא יזכה לראות את נכדתו הבכורה וחבל,
כי דווקא היה לי מה להציע לו. סבתא המשיכה וסיפרה לי על המושב
שבו גרו כשעלו לארץ ועל הרפת שהיתה להם עם חתול וכלב שאהבו אחד
את השני ואני אף פעם לא הבנתי איך כי  לפי כל חוקי הטבע, זה לא
הגיוני. אבל סבתא אמרה שכששני אויבים גדלים ביחד הם הופכים
לאוהבים ואף מגנים אחד על השני ובכלל באהבה אין הגיון רק רגש.

סבתא, למה בשואה אנשים שהיו חברים נהיו אויבים והרגו אחד את
השני? סבתא כבר לא יכולה לענות על זה.

המנהג שלנו היה חודשי. ההורים שלי לא נטו לצאת מהבית ויותר
מזה, גם עברנו דירה כי אבא החליט ללמוד בטכניון. גם לחיפה סבתא
הגיעה - ברכבת. אז, גילו לה אסטמה וקצת בעיות בלב, אבל היא
הופיעה עם השקיות וההפתעות כרגיל. גם כשהיו לה פתאום עוד
נכדים, לי היתה זכות הבכורה. היא אף פעם לא אמרה כלום ולא
הפלתה לרעה, אבל הרגשתי שיש בינינו קשר מיוחד. ניסיתי לחפש לה
בעל בדפי זהב. אהבתי לעלעל בספר הגדול הזה ולמצוא לה חתן
פוטנציאלי, שלא תהיה לבד. מצאתי לה את "אינסטלטור יעקב" ואת
השכן הפולני מהבית ממול, אבל היא חייכה בחיוך המבוייש שלה
ואמרה בנשימה כבדה ושורקת שהיא אהבה גבר אחד בחיים ואת האהבה
שיש לה היא נותנת לנכדים.
סבתא, מאיפה היה לך את האומץ להיות לבד, אחרי שאיבדת את
ההורים שלך, הושפלת באושוויץ וחיית כדי לשרוד. מאיפה? מאיפה בן
אדם שואב את כל הכוחות בשביל האנשים האהובים עליו. ואיך אפשר
להמשיך אחרי טראומות שכאלה. ואני, שהכל נראה לי בלתי אפשרי,
שעולמי חרב שגבר עוזב אותי, ששכ"ד מונע ממני לתפוס טיסה
ללונדון, לא יכולה להבין. וסבתא כבר לא יכולה לענות על זה.

כשנפרדתי מהחבר שלי הראשון שלי (להלן "הטייס"), רק סבתא הבינה
אותי. סבתא שהיתה כבר בת 70 אמרה לי במבטא ההונגרי הכבד שלה
שיבוא מישהו יותר טוב ושלא נשארים איפה שרע. אבא ואמא לא הבינו
(הם היו רגילים לחיות רע), סבתא כן. סבתא היתה אמנם מבוגרת
מהם, אבל עם אינטליגנציה רגשית מפותחת. גם כשצחקתי עליה ואמרתי
לה שהיא דומה לרוד סטיוארט (בגלל השיער הלבן העומד שלה), היא
שמחה שהיא דומה לזמר רוק ולא לאיזה חתיאר בן 80. היא סיפרה לי
שבטרנסילבניה היה להם פאב משפחתי והיו באים כל החברים והשכנים
שהיו גם הם ניצולים, ושותים אלכוהול, שרים ושמחים כאילו לא
עברה עליהם שואה. וסבא, אחרי כמה כוסות יותר מדי, היה מוזג להם
כוס עם מים והם אפילו לא שמו לב. (בכל זאת רומני..).


הייתי בבית חולים כשסבתא נפטרה. כנראה הרגיש לי שמשהו הולך
לקרות. הרופאים ניסו להציל אותה כמו בסרטים, עם מכות חשמל
וזריקות, אבל סבתא העדיפה ללכת. היא עשתה את שלה וקיוותה לחבור
למשפחתה שלא ראתה כחמישים שנה.
גם אחרי כל זה, לא הבנתי לגמרי שהיא איננה. שהיא לא תחזור
יותר. אבל סבתא חזרה. היא חזרה אלי בחלומות, בתמונות ואף פעם
לא עזבה באמת. גם כשהלכתי למכשפות וקוסמים, הם ראו את סבתא
ואמרו שהיא שומרת עלי.
הכעס על עזיבתך הפך עד מהרה לגעגוע גדול, הבנתי שסבלת ברוב
ימייך ורק אי שם ידעת מנוח. היתה לי הרגשה שאני וסבתא עוד
ניפגש. בעלי לא הבין איך לקחתי את מותה של סבתא כל כך קשה.
(גבר..) הרי זה טבעי שנכד קובר את סבו. זה נכון, אבל סבתא, זר
לא יבין זאת, כי אני ואת היינו חברות. חברות נפש. למרות פער
השנים והדורות, היתה בינינו חברות אמיצה והערצתי אותך. אשה
מדהימה, שעברה כל כך הרבה וכעסה כל כך מעט. כשחייכה אלי ביתי
הקטנה, דקות אחרי לידתה, ראיתי את העיניים התכולות שלך, סבתא,
וידעתי שחזרת אלי. וידעתי שקוראים לה אדל.




דרך אגב,
סבתא, לאדל יש 2 שיניים קידמיות ושיער קופצני מצחיק שמזכיר זמר
רוק מהעבר. היא נורא אוהבת הופצ'וק ויש לה חיוך מבוייש. כמו
שלך.